לפני השקיעהBefore Sunsetצרפת / ארה"ב 2004בימוי: ריצ'רד לינקלייטרשחקנים: אית'ן הוק (ג'סי) , ג'ולי דלפי (סלין)
את הסרט הזה, כך נדמה, היה אפשר להמחיז ולהעלות על בימת התיאטרון. זה לא קולנוע גדול, ולא תסריט גדול - זה מחזה מצולם בפריז. הוק ודלפי מגלמים את ג'סי, סופר נשוי, ואת סלין, פעילת-סביבה רווקה, שניהם בשנות השלושים לחייהם. הם נפגשו ברכבת, לפני תשע שנים, בווינה. בעיר-הבירה האוסטרית הם הבטיחו זה לזו להיפגש כעבור שישה חודשים. זה קרה בסרט הקודם, "לפני הזריחה" (1995), עם אותם שחקנים (הוק, דלפי). עכשיו אנחנו בשנת 2004. אנחנו לומדים שסבתה האהובה של סלין נפטרה זמן קצר לפני מועד הפגישה המתוכנן, והיא החמיצה אותה. הוא דווקא הגיע, התאכזב וחזר לאמריקה. "מה היה קורה אילו?" הוא שעשוע נחמד לפילוסופים ולאנשים שאינם מסוגלים לקבל את המציאות כפי שהיא. הסרט הזה בהחלט פותח את השאלה הזו, אבל זה לא העיקר. אפשר לשבת במשך שנים שלמות ולהרהר מה היה קורה לולא החמיצה סלין את הפגישה ההיא בוינה. כל האפשרויות נראות סבירות. אבל המציאות אחרת: ג'סי התחתן ועכשיו יש לו ילד קטן, ואילו סלין החלה לפעול למען האקולוגיה של כדור הארץ, ולצאת עם הרבה גברים שלא עשו לה את זה. שניהם אינם מרוצים מחייהם הנוכחיים. וכאן בעצם מתחיל הסרט.
הסרט גורם לנו לחבב את שתי הדמויות המרכזיות. אנחנו רוצים שהן יהיו מאושרות, ואנחנו רוצים שהן יתאהבו מחדש. זה קורה מפני שהם משחקים בטבעיות, הדיאלוגים שלהם טבעיים וזורמים. המצלמה לא מפריעה לדמויות ורק עוקבת אחריהן. אין כאן בימוי של ממש, אלא תנועה עם הזוג. בסרט לא קורה כמעט שום דבר - אנחנו רואים את ג'סי וסלין משוחחים, מטיילים, יושבים בבית-קפה, עולים על ספינת-תיירים. יש להם מעט מאוד זמן, לכאורה. לג'סי "אסור" לאחר לטיסה. בפועל, משמש ה"איחור לטיסה" כמרכיב דרמטי שנועד ליצור מתח: האם הם יספיקו לעשות משהו לפני הנסיעה לשדה התעופה? זה סרט רומנטי מפני שהוא נוגע בנקודה המרכזית של הרומנטיקה: אהבה כקו-מנחה לחיים. הצופה הבוגר והמנוסה מתלבט בשאלה עד כמה זה לגיטימי לזרוק את המשפחה מאחור בשביל מישהו שהתאהבת בו לפני תשע שנים. ההתלבטות מתגברת בגלל הזמן הרב שעבר - עכשיו כבר מדובר בגבר נשוי ובאישה עצמאית שאוהבת חופש. קשה להאמין שבחורה כמו סלין, שמשוטטת בכל רחבי העולם תוך כדי מילוי משימות אקולוגיות, תוכל להתמודד עם הקמת משפחה. מצד שני, קשה להאמין שבחור כמו ג'סי, שבנו (הנרי בן הארבע) חשוב עבורו יותר מכל דבר אחר, יזרוק את משפחתו הצידה כמו זוג גרבים משומשות. אבל האהבה...האהבה... ככל שמתעמקים בתסריט, מגלים נקודות מעניינות: הפעילות האקולוגית של סלין להצלת העולם מפני זיהום ומחלות יכולה להיות סוג של בריחה מפני הבעיות האישיות המטרידות אותה; שהרי אין כמו אידיאולוגיה מופשטת כדי להסיט את תשומת ליבנו מן חיי היומיום הנורמליים. סלין, במובן מסוים, נמלטת מפני עצמה, מפני מימוש עצמה כאישה וכאם, ושוקעת עמוק בפרוייקטים מופשטים. כך גם ג'סי: הוא מודה שרב-המכר שעליו עבד במשך שנים היה בעצם רק תירוץ כדי למצוא אותה, את הבחורה ההיא מן העבר. כתיבת הספר ופרסומו בארה"ב ובאירופה היתה הדרך היחידה עבורו לנסות ולאתר את אהבת נעוריו. לכן אפשר לראות בכל השנים הללו כתקופה של כאב, בריחה וחיפוש מתמיד אחרי הרגע הקסום ההוא. כך, למשל, אפשר למצוא משמעות גם בדמיון המושלם בין השם של בנו (הנרי בן הארבע) ובין שם הרציף ממנו הם עולים חזרה אל המונית (תחנה ושמה "הנרי הרביעי"). התסריט אולי מנסה לומר שפריז עצמה מאותתת לג'סי: "היי, בחור, למרות שאתה בפריז, העיר הכי רומנטית באירופה, אתה עדיין נשוי ויש לך ילד בן ארבע שם בבית, באמריקה". וכך הסרט מותח אותנו, באמצעות תירוץ ה"אין זמן, אני מאחר לטיסה", ולנו לא ברור מה יעלה בגורלו של הזוג החמוד. בסופו של דבר, אשתו של ג'סי ובנו בן הארבע נותרים מחוץ ל'פריים', ולכן הם בלתי-נראים. אנחנו רוצים רומנטיקה עכשיו. ועדיין אין כאן קולנוע גדול. השיטוט ברחובות פריז מוסיף אמינות לסיפור, אבל אנחנו יודעים שמדובר בזוג שחקנים, ולכל היותר מתפעלים מן המיומנות של הצוות. צופים רבים מכירים את הסימטאות, את כנסיית נוטרה-דאם, את נהר ה'סן', את בתי הקפה הציוריים; אבל בסופו של דבר מדובר במחזה פתוח. האפשרויות הרבות נפרשות בפנינו בדקות האחרונות, ואנחנו מוזמנים לבחור: א) פרידה קרירה; ב) פלירט קצרצר; ג) בגידה מתוקה; ד) תקופת נסיון; ה) נטישת המשפחה והקריירה האקולוגית, ובניית תא זוגי חדש שמתבסס על רומנטיקה טהורה. אפשר לראות בסיומו של הסרט נצחון מסוים של החירות האנושית - למרות המגבלות הקשות שמטילה המציאות על הזוג הרומנטי, הם מצליחים לרוץ בין הטיפות: בתחילה הם פורצים את מחסום המרחב (המוגבל) ומשוטטים בכל רחבי העיר. אחר כך הם פורצים את מחסום הזמן ומתעלמים ממועד טיסתו של ג'סי. עכשיו נותר רק לדעת אם יפרצו את מחסום המוסכמות החברתיות, את מחסום האהבה לבן הקטן, וימשיכו משם אל נסיון מסוכן לתפור בחזרה את קו הזמן שנקרע אי-שם בעבר. אין להם הרבה זמן: "לפני השקיעה", שם הסרט, רומז על חיפזון מסוים, ואולי על פסימיזם של אנשים מבוגרים. אז בואו נעשה חשבון עם "לפני השקיעה": שמונים דקות של רומנטיקה בפריז, עבודה יפה של זוג שחקנים מקסים (בעיקר ג'ולי דלפי, עם שימוש וירטואוזי בהבעות פנים), סיפור פתוח שלא מעניק סיפוקים מיידיים, והתלבטויות קטנות של אנשים המעוניינים לממש את אושרם הקטן במציאות חמקמקה ללא תשובות ברורות. זה מה שיש כאן, ולא הרבה יותר מזה. זה מוצר קולנועי חמוד, קטן, שעובר בנעימים אבל לא לגמרי מתאים למדיום הגדול והבלתי-מוגבל הזה שנקרא "קולנוע". ספר או הצגת תיאטרון היו מספקים חוויה לא פחות עמוקה, ואולי אף יותר ממוקדת. דבר אחד חייבים לציין: זעקת האכזבה שבקעה מצופי אולם הקולנוע ברגע ה"פייד-אאוט" הסופי, היתה כה עמוקה וכואבת, עד שהיא לבדה הצדיקה את ההקרנה הפומבית על המסך הגדול. |
