שיחות נפשקנדה 2003 בימוי: דניס ארקן שחקנים: רמי ז'יראר, סטפן רוסו, ג'וזה קרוז, מרינה האנדס, דורותה ברימן דיאלוגים מצויינים, צילום אלגנטי ועריכה מהודקת לא עוזרים ל"שיחות נפש" להציע משהו חדש לצופיו. הסרט, בסופו של חשבון, הוא סיפור סטנדרטי של אדם באמצע חייו, המגלה כי ימיו ספורים ונפרד מחבריו וממשפחתו. התסריט, למרות שנינותו, לא מפתיע כמעט לרגע, לא מציע תפניות, מהפכים או הברקות בלתי נשכחות. זה סרט בורגני על אנשים בורגנים החיים את חייהם הבורגניים בשלווה, ומקווים גם לסיים אותם בשלווה.מבחינה אנתרופולוגית-תרבותית, מעניין לחדור אל חייהם של הקנדים הצרפתיים, החיים באיזור קוויבק, ובעיקר סביב מונטריאול (שאת שמה, מסתבר, יש לבטא "מון-ריאל"). מצד אחד, הם מאוד-מאוד צרפתיים (בגידות כנורמה, הרבה יין, אוכל איכותי, מעורבות פוליטית, הערכה לספרות ולפילוסופיה), ומצד שני, איכשהו זה לא ממש צרפת. החבורה שבסרט מעדיפה לטייל בעולם, להתפנק ולהנות. אלו לא אנשים עם אידיאלים גדולים, והם בעיקר עסוקים בתענוגותיהם הפרטיים, לפחות כיום, כשהם כבר לא צעירים.
מוקד הסרט, לכאורה, הם היחסים המתוחים בין רמי (האב, מרצה להיסטוריה, סוציאליסט חרמן, וחולה סרטן שהולך למות) ובין סבסטיאן (הבן, כלכלן מצליח, אדם מנוכר וממוקד). הניגוד בין השקפותיהם, התנהגותם ומקצועם יוצר את העניין המרכזי בסיפור. בתחילת הדרך, כשהם נפגשים, זה נגמר בפיצוץ. אבל הבן מושיט יד לאב, משפר את תנאי אישפוזו לאין-ערוך בעזרת הזרמת כספים לצוות בית החולים, מספק לו הירואין, מזמין את חבריו, ואף מארגן לו שהייה קצרה בבית-קיץ על שפת אגם יפהפה. האב מתפייס עימו, והם מתחבקים. וכאן טמונה הבעיה: הקונפליקט בין האב ובין הבן הוא מדומה. אין מאחוריו כלום. למעשה, העימות בין השניים מעולם לא מגיע למימוש. האב לא מתעב את הבן באמת, אין לו מחלוקת אידיאולוגית ואישית ועימו. אין סוד אפל בעבר. אין שום דבר מעניין ביחסים ביניהם. הבן הוא ילד מושלם, נאמן, אלגנטי, חרוץ, מסור. האב מוכן להודות שלא התנהג כשורה בעבר, וזהו בעצם. אז איפה הסיפור? מה יש לסרט הזה לומר? מה אנחנו לומדים, מלבד העובדה שאם אתה לוקח כמות עצומה של הירואין בבת-אחת, אתה נרדם ומת ללא כאבים? "שיחות נפש" מבטיח לנו עימות עמוק בין דורות, בין השקפות ובין תרבויות. אנחנו מצפים לעימות הזה, ומקווים ללמוד ממנו משהו. אך העימות לא מופיע, וכל מה שנשאר הוא סיפור גסיסתו של מרצה מתוסכל, ובנו שמתרוצץ ממקום למקום עם חליפות, מזומנים ומחשב נייד, ומסדר לו קומבינות כדי שיגמור את החיים עם חיוך. ובסיפור הזה כבר היינו כמה וכמה פעמים, הוא תמיד סוחט דמעות, תמיד מניפולטיבי. כאשר אנחנו רואים את בתו של רמי שולחת לו סרטון-פרידה קצר בו היא מתייפחת, אפשר להבין שיש כאן מישהו שממש רוצה שנבכה בכוח. גם הדמיון למסיבה האחרונה של סוקרטס ומותו ברעל לא ממש מעורר הערכה. הבמאי, דניס ארקן, שלמעשה ממשיך כאן את סרטו הקודם והמצליח "שיחות מלוכלכות" עם אותם שחקנים, משלב באלגנטיות את תמונת המטוס המתנגש במגדלי התאומים כדי לסחוט עוד תגובות נרגשות מן הקהל האמריקני. ארקן גם מנסה לשרבב כמה רמיזות על סופה-לכאורה של התרבות המערבית, אך כל זה, כמו העימות המצופה בין האב ובין הבן, לא מתממש בסיפור הסופי.
לסיכום, "שיחות נפש" מותיר את הצופה מאוכזב, שכן בסיפור הזה אין בעצם כלום, מלבד העמדת פנים פסאודו-אינטלקטואלית של בורגנות קנדית משעממת, שעסוקה בקיטורים וברחמים עצמיים. |
אין סיבה להתייאש. יש ביקורות חיוביות יותר בהמשך