|
האסונות של נינה ישראל 2003 במאי: שבי גביזון מככבים: איילת
זורר, אלון אבוטבול, ענת וקסמן, יורם חטב Go.walla.co.il/nina לא רע, לא מדהים,
לא מרגיז אבל לא מטלטל. סרטו השלישי של שבי (Savi,
לא Shabi) גביזון הוא נסיון קולנועי מעניין להתמודד עם נושאים שחוקים למדי: תפיסת
המציאות, תופעת המציצנות, אהבת בוסר, אובססיה ואבל. גביזון בחר בנער צעיר כבסיס לנקודת המבט הייחודית של התסריט. הילד נדב, בן 14, חושב
שהוא מאוהב בדודתו נינה (איילת זורר). הצופה, זכר או נקבה, מוצא עצמו מתאהב גם הוא
בנינה היפה. אי אפשר אחרת. זורר היא פשוט בחורה נאה וחביבה, פנטזיה של כל במאי. יש
לה שם עברי נקי, מראה פשוט ללא תדמית עדתית, גוף נאה ומראה צנוע. המצלמה מחבקת
אותה בכל מקום שבו היא מופיעה. גביזון בונה עולם שבו המציאות והדמיון מטשטשים זה את זה. הוא מהתל בצופה,
ומנסה לתת לו לחשוב שנינה לא מסוגלת להתגבר על מות בעלה (יורם חטב) בצבא. הצופה
מוצא את עצמו מנסה לשדך לה את אלון אבוטבול, לכאורה בחור רגיש וטוב-לב. גביזון משתמש בטקטיקות מתוחכמות כדי לגרום לנו לאהוב את
אבוטבול ממבט ראשון. קודם כל, אבוטבול לובש מכנסי בד זרוקים כשהוא בא לפגוש אותה.
אחר כך הוא גם בוכה ומגלה רגישות. אחר כך הוא גם מתגלה כמוצלח במיטה. בקיצור, הכל נהדר ורק נינה לא בסדר. כולם דואגים לנינה, וגם הצופה
מודאג מאוד מעתידה הלא-ברור.
אלא שהכל מתברר כאשליה: נינה, מסתבר, לא משוגעת.
היא אמנם חושבת שהיא הוזה, ומתערערת כאשר היא רואה את בעלה המת (חטב) הולך ברחוב עירום.
אבל מסתבר, לגודל הזוועה וההומור, שיש כפיל רוסי לבעלה. יורם חטב, לפיכך, משחק שתי
דמויות. הראשונה היא של ישראלי צבר מחוספס שמת בקרב, והשנייה היא של עולה חדש
מרוסיה, בעל סטייה משעשעת: ללכת ברחוב עירום. מסתבר עוד
שאבוטבול איננו מאהב רגיש ונדיב, אלא סוג של מגלומן אטום, שרק רוצה להכניס אותה
למיטה. הצופה מגלה זאת רק בסוף, כאשר אבוטבול מנסה להתחיל עם זורר גם כאשר שניהם
יודעים שהוא נשוי, כמה שעות אחרי שיצאה מחדר הלידה. הצופה נרתע מאבוטבול ומפסיק
לחשוב שנינה טועה בהחלטותיה. גביזון, כמו פעלולן מיומן, מטלטל את הצופה: רגע אחד אנחנו
דואגים לנינה, ורגע אחר אנחנו מבינים שהיא מסוגלת לדאוג לעצמה. רגע אחד אנחנו
מביטים על המציאות מעיניו של נער מתבגר, ומיד אחר כך - אנו יוצאים החוצה ממנו. לרגע מתביישים בכך שאנחנו מציצים כמו סוטים לחייהם של אחרים, ומיד חשים שנינה זקוקה לעזרתנו. לשנייה מתאבלים עם נינה, אך בסצינה הבאה כבר רוצים לקום מן הספה ולהתחיל לחיות את החיים. כמו כן, גביזון מנענע את הצופה שלו מרגעים מצחיקים או אירוניים, אל רגעים טרגיים או מלנכוליים. הצופה בוכה, צוחק, בוכה
וצוחק לסירוגין - חוויה שלא תמיד מסתדרת עם אופיו של התסריט. בשורה התחתונה, גביזון מאבד לבסוף מגע עם המציאות שאיתה הוא מנסה להשתעשע כל
הזמן. זה בולט כאשר הסרט מתרחש כולו במרחב בורגני מעוצב-מדי, שנראה כמו פרסומת
למעצב-פנים ספציפי. זה בולט כאשר תל-אביב נראית יותר מדי כמו לונדון. זה בולט גם
בסצנה האחרונה, שבה נדב מנסה לתקשר עם אביו המת דרך הסיפורים הארוטיים שכתב. גביזון מניף את המצלמה לשמיים, ויוצר חיבור מיסטי
(בלתי-אפשרי) בין דמותו של נדב ובין אביו (שמיל בן-ארי), שחזר בתשובה ומת ממחלה. המציאות איננה כה
חזקה כמו שניתן לחשוב, במיוחד בקולנוע. את המציאות ניתן לשבור. את המציאות ניתן לעוות די בקלות
כאשר יש לך מצלמה ביד. ולכן גביזון יוצר עולם
בלתי-מציאותי, הזייתי, שמאבד את האמינות שלו ולא נתפס כרציני. הצופה מתחיל לפקפק
במה שעיניו רואות, ומאבד את המגע עם תל-אביב של כדור הארץ.
|
