אמריקן ספלנדורAmerican Splendorארה"ב 2003 במאים: רוברט פולצ'יני, שרי ספרינגר-ברמן שחקנים: פול ג'יאמטי, הופ דייויס, ג'יימס אורבניאק, הארווי פיקאר, שרי ספרינגר-ברמן, רוברט פולצ'יני
אם הוליווד היא מחלה, הרי שסרטים כמו "אמריקן ספלנדור" ("תפארת אמריקנית" או "פאר אמריקני") הם סוג של תרופה זמנית, שנועדה להקל על הכאב ואולי גם לעורר את החולה אל חיים
חדשים. הסיפור פשוט למדי: פקיד-תיוק יהודי בבית חולים בקליבלנד מואס בחייו המשעממים,
ופותח בקריירה בלתי-זוהרת של אמן קומיקס ריאליסטי. הוא מתעד את עבודתו העלובה,
הדמויות המיוסרות של המעמד הנמוך באמריקה, ולא מתיימר להסתיר דבר מקוראיו. הוא זוכה
להערכה מסוימת על אמנותו, אבל חייו נותרים בלגן בלתי-נסבל.
הסיפור הוא בעיטה בתחת של אמריקה התאגידית, זו המנסה ללעוג לאנשים נורמליים, סבירים, יומיומיים. הסרט לא מקבל כל סוג של אסקפיזם כפתרון רלוונטי, ומעניק לצופים סיפור משעשע-עד-דמעות, אך מציאותי ואנושי. הארווי פיקאר, הדמות המרכזית, הוא איש מתוסבך וקשה, זועם ופתאטי, אבל הוא בן-אדם אמיתי שאפשר באמת להבין אותו. ביחד עם אשתו ג'ויס, אנחנו נכנסים לחייהם וזוכים בסיפור שהוליווד לא אוהבת לספר: סיפור של יומיום, סיפור של לוזר. מה שנראה בתחילה כמו סוג של דיוקן בסגנון צ'כוב, הולך ומתעצם לכדי ביקורת נוקבת על התרבות האמריקנית הפופולרית. הבמאים לוקחים את פיקאר ומעמתים אותו עם דיויד לטרמן, MTV, סרטים כוזבים כמו "נקמתם של היורמים", ושולחים לשון ארוכה אל תעשייה של חלומות מזוייפים. כמו פיקאר, שמוכן למכור את האמת שלו, אבל מגלה שיש לה בעצם מעט מאוד קונים, כך גם הסרט מקלף את שאריות הפנטזיה מעל חייהם של אמריקנים נורמליים ומיוסרים.
למרות שהסרט משעשע מאוד לאורך כל הדרך, הוא יוצר עם הזמן תחושה לא נוחה של תיעוב כלפי כל צורה של אסקפיזם. פיקאר ואשתו חשים מיאוס עמוק כלפי כל מה שאמריקה העסקית מייצגת: חומרנות, כוכבים, תרבות פופ, גיבורי-על, מנחי טלוויזיה, קפיטליזם, אופנה, נקיון. בנסיונם העיקש שלא להיכנע לנורמות התרבותיות הדומיננטיות, הם מעוררים הערכה רבה. החלופה שהם מציעים -- חיים נורמליים, שגרתיים, נטולי-הזיות -- מרעננת ומטלטלת. סצינת הפגישה בין פיקאר ואשתו-לעתיד, ג'ויס, היא אחת מן המצחיקות ביותר שנתקלתי בהן בשנים האחרונות. העלילה, שנראית כאילו היא מתקדמת לקראת "סוף טוב" שבו כולם חיים בעושר ואושר, היא למעשה וריאציה על נושא אחד ויחיד: מאבקו הבלתי-מוצלח של אדם אחד כנגד שיטה חזקה ממנו. המאבק עצמו אולי מעורר עניין, אבל הכישלון ידוע מראש וגם איננו מאכזב. זה מאבק לשם המאבק, כי כניעה היא בלתי אפשרית. "אמריקן ספלנדור" מציג מסלול שבו אין פסגות ואין ישועה ואין נצחונות ואין מליונים. יש חיים סטנדרטיים, קשים, כואבים, וצריך לחיות אותם איכשהו. לאורך הסרט, מסתבר שפיקאר הוא אמן בכל רמ"ח איבריו. לא בדרן, המספק עונג כוזב תמורת תשלום הולם. הוא לא מתפרנס מאמנותו, לא מרוויח כסף כדי לפרוש מעבודתו היומית המשעממת. אך דווקא השיגרה, הרוטינה הפקידותית, המגע הישיר עם האומללות, מאפשרים לו להמשיך ולתעד בצורה נאמנה ובלתי-מתפשרת את ההווייה האמריקנית הפרובינציאלית. הוא יוצר קשרים אמיצים עם חברים לעבודה, וסצינת הפרישה במשרד מעוררת תחושות מעורבות של רחמים וכבוד כלפי הפקידים החביבים שעושים את עבודתם בלי להתלונן. דווקא העובדה שפיקאר לא הופך כוכב, לא מתעשר ולא יוצא מהעוני, מעניקה לו את היציבות המינימלית כדי לקיים חיים בכבוד. "יש לי עבודה!", הוא זועק בשמחה כשהוא מתעורר מסיוט נוראי של אבטלה, באחת הסצינות הזכורות בותר. במקביל, זה גם נותן לו את הכוח המוסרי להמשיך ולתקוף את התאגידים הפרטיים בלי לחוש שום סתירה פנימית. ובאמת אי אפשר להתעלם מן הביקורת שלו, מכיוון שהיא מגיעה ממקום אמיתי לחלוטין, נטול צביעות, נטול בגידה, נטול ציניות. אי אפשר למצוא את עקב האכילס שלו, מפני שהוא עיקבי לגמרי. מה שהוא אומר זה מה שהוא גם עושה.
תקראו לי יהודופיל או יהודוצנטרי, אבל משהו בהומור של פיקאר הוא באמת יהודי. זו גישה פרגמטית, ארצית, צנועה, ריאליסטית, חסרת-תקווה, אבל עדיין גדושה בהומור נואש ומלבב. מבחינה קולנועית טהורה, אין בו בשורה דיגיטלית חדשנית, אבל מבחינה תסריטאית, הוא נוגע ללב, משעשע ומעורר רחמים, נוקב ואותנטי במיוחד. השילוב בין קטעים דוקומנטריים ובין קטעי משחק דרמטיים עולה יפה, ובסך הכל זה סרט שנותן 'קונטרה' ראויה לשקרים של בוורלי הילס. מחיאות כפיים סוערות להארווי וחבר מרעיו. |
