צלף אמריקאי

American Sniper

ארה''ב 2014

בימוי: קלינט איסטווד

תסריט: ג'ייסון הול

משתתפים: בראדלי קופר, סיינה מילר

מבוסס על: ספר מאת כריס קייל

אורך: 132 דקות

"צלף אמריקאי" יצא לאקרנים בחג המולד של 2014 וזכה להצלחה מסחרית אדירה. הקהל אהב אותו מאוד. תקציב של 59 מליון דולר הביא להכנסות עולמיות של כ-547 מליון דולר. קלינט איסטווד חגג את נצחונו. הקהל הזיל דמעה לנוכח הטרגדיה האנושית הגדולה של הצלף המהולל כריס קייל (1974-2013), שנורה למוות על ידי חייל פגוע-מלחמה במטווח ציבורי בארה"ב.

ברמת המתח הבסיסי, "צלף אמריקאי" עושה את העבודה: רובכם תהיו מרותקים לכיסא במשך כל השעתיים וה-12 דקות של היצירה. יש כאן תסריט מהודק, שחקנים טובים, בימוי נכון ועלילה ברורה: טובים נגד רעים בעירק. סיפורו של לוחם השייטת ("נייבי סיל") שמתנדב לשירות כדי להציל את המדינה מידי אל-קעידה, עוזריהם ושלוחיהם.

 

אפשר להבין מדוע הצליח הסרט של איסטווד, בכיכובו של השחקן המצוין בראדלי קופר - הוא מציג סיפור פשטני של "טובים נגד רעים". האמריקאים הם כמובן הטובים, שבאים "לשחרר" את עירק מידי מישהו או משהו (זה אף פעם לא ברור). והרעים, שלא לומר "הפראים" (לדברי כריס קייל עצמו) הם כמובן העירקים שמתעקשים להילחם כנגד כוח צבאי זר הפולש לארצם ללא סיבה ברורה. מורכבויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות הן לא הצד החזק של הקאובוי הטיפש שלנו - שהפגין אומץ-לב ומסירות בשדה הקרב, אך בשורה התחתונה לא הבין מעולם על מה הוא נלחם.

 

צלף אמריקאי - הטובים הם פשוט טובים, הרעים הם פשוט רעים

 

איסטווד וחבריו להפקה ספגו ביקורת כמעט צפויה-מראש על התוצר הקולנועי והפטריוטי-לאומני הזה. ראשית, סיפורו האישי של כריס קייל לא מתייחס כלל למטרה המרכזית של הפלישה השנייה לעירק: חיפוש כלי נשק להשמדה המונית. ההיסטוריה הוכיחה כי היתה זו הונאה בקנה מידה עצום - מאות אלפי אנשים נהרגו לחינם, מליונים נפצעו, גורשו ואיבדו את ביתם. סדאם הופל, שדות נפט בערו, מיליארדים של דולרים בוזבזו, מדינת עירק התפוררה, דאע"ש קם לתחייה - אבל נשק להשמדה המונית לא נמצא שם מעולם.

 

אז אם אין נשק להשמדה המונית, מה עושים? מנהלים קרב כנופיות ברחובות. המשימה המרכזית של הנחתים ("מארינס") ולוחמי השייטת היתה לפרוץ לבתים, לחפש טרוריסטים ולהוציא אותם להורג. ערים שלמות פונו מתושביהן, האזרחים הפכו לברווזים במטווח - והתוצאה היתה כאוס בגיהנום. חיילים אמריקאים שילמו בחייהם בלי לדעת אם היתה תוחלת למאמציהם - חלקם פשוט נורו על ידי לוחמי-מחתרת (מוג'הידין) וצלפים מוסלמים מגגות של בתים, על ידי רימונים ופגזים.

 

כדי להקל על הצופה להבין את הנרטיב השקרי של "טובים נגד רעים", ממציא התסריט שתי דמויות שלכאורה מקלות על עיכול פשעי המלחמה: א) דמותו של "הקצב", סוג של בריון עירוני שמטיל אימה על התושבים ונלחם נגד הכובשים האמריקאים בכל האמצעים, כולל פגיעה בילדים ובנשים. ב) דמותו של "מוסטפה" הצלף הסורי (שאינו אומר מילה, כצפוי), המקפץ בין גגות הבתים וצולף בחיילים אמריקאים להנאתו. אלו שני הארכי-נבלים שאותם הצופה מעוניין לחסל, כדי שכריס קייל יוכל להכריז על השלמת המשימה - ולשוב לאשתו היפהפייה ולשני ילדיו הקטנטנים.

 

גומרים - הולכים?

החשיבה העומדת מאחורי "צלף אמריקאי" היא מעוותת: היא יוצרת את הרושם כאילו "לירות על רעים" זו סוג של עבודה שאותה יש "לגמור", ואז מקבלים "פרס" בדמות של "חזרה הביתה", לאישה ולילדים. המלחמה נתפסת כסוג של מלאכה בעלת התחלה, אמצע וסוף. ככל שתקדים לחסל את הרעים, כך תוכל לשוב הביתה כדי לעזור לאשתך לטפל בתינוק. אך כך לא פועלת ההיסטוריה, ומלחמת עירק השנייה היא רק פרק נוסף במאבק ארוך ועקוב-מדם בין אימפריות מזרח-תיכוניות (איראן-עירק), מזרח-אירופאית (ברה"מ/רוסיה), מזרח-אסיאתיות (סין/יפן) ואמריקאיות (ארה"ב/קנדה/מקסיקו).

 

ברמה הטכנית, הסרט מספק את הסחורה ומפעיל את בלוטות האדרנלין - זה אכן מרתק לראות צלף 'משלנו' מצליח "להוריד" צלף אויב במרחק של כ-1,900 מטרים. במובן הצבאי, יש כאן הישג שהוא יותר טכנולוגי מאשר כל דבר אחר; כן, נשק מתקדם עם כוונת טלסקופית משוכללת מסוגל לייצר תקדימים שכאלה. מצד שני, ברור כיום שהמלחמה בעירק לא "נגמרה", ושהתמוטטותה של המדינה יצרה ארגוני טרור חדשים, מסוכנים לא פחות לשלום העולם - דאע"ש, כאמור.

 

"צלף אמריקאי" מנסה לגעת בנושא מורכב לא פחות - הטראומה המלווה את החיילים שחזרו הביתה לאמריקה. לכאורה, רבים חזרו במובן הגופני אך לא חזרו מעולם במובן הנפשי. זוהי תסמונת פוסט-טראומה (PTSD) שגרמה לחיילים רבים להתאבד. אך התסריט לא באמת מסוגל להתמודד עם עומק הסוגיה, והוא למעשה נוטש אותה לקראת סוף הסרט, כאשר הוא מכתיר את שיקומו של כריס קייל כהצלחה מוחלטת: אבא מושלם, מפרנס מצוין, בן זוג תומך וכו'.

 

לא קלאסיקה

אם בוחנים את 'צלף אמריקאי' לצד סרטי מלחמה קלאסיים שזכו להסכמה ביקורתית מקיר לקיר, כדוגמת "ראן" (1985), "להציל את טוראי ראיין" (1998), "אפוקליפסה עכשיו" (1979), "צא וראה" (1985), "מטען הכאב" (2008), "דנקירק" (2017), "הגשר על נהר קוואי" (1957) ואפילו "מכתבים מאיוו ג'ימה" (2006) של איסטווד - מגלים שיש לנו כאן בעיה. הסיפור של כריס קייל פשוט אישי מדי וקטן מדי, בשביל לשקף משהו גדול ממנו - סיפורה של מלחמה מורכבת ובלתי מנומקת מתחילתה.

 

לכאורה, אפשר לומר שכריס קייל נלחם כדי להגן על אמריקה. אפילו אשתו של כריס, טאיה, לא קונה את זה - לדעתה, בעלה התמכר למלחמה והוא למעשה תקוע בתוכה בלי יכולת להשתחרר. המילים אולי לא נאמרות כך, אך נראה שכריס נלכד בתוך מעגל סגור של אובדן ונקמה. למזלו הרב, הוא הצליח להשתחרר בעודו בחייו - אך ראה את הטובים שבחבריו שבים הביתה בתוך ארון מכוסה בדגל הכוכבים והפסים.

 

האירוניה הגדולה ביותר של "צלף אמריקאי" טמונה בסופו: הצלף הגדול מכולם מצא את מותו לא בפאלוג'ה (עירק) אלא בטקסס, ארה"ב. חייל מארינס פגוע-נפש, שכריס קייל ניסה לעזור לו, פשוט ירה בו במהלך ירייה בתוך מטווח. הצלף שזכה לכינוי המחמיא "האגדה" (דה לג'נד) סיים את הקריירה בגיל 38, קורבן נוסף של מגיפת כלי הנשק האישיים בארה"ב. האובססיה האמריקאית החולנית לכלי נשק (זכות מקודשת, לכאורה, המוגנת בתיקון השני לחוקה) חיסלה את גיבור המלחמה המעוטר, כאילו רק להוכיח את העקרון הסטטיסטי שאם אתה מתעסק ברובים כל חייך, לא תצליח להימלט מגורל בליסטי עגום.

 

לסיכום, "צלף אמריקאי" מנסה להיות סרט מלחמה שקול ומורכב על הקשיים הפסיכולוגיים של צלף אמריקאי בעירק - אך למעשה מדובר במערבון צבאי רדוד למדי. הטובים הם הלבנים הנוצרים, הרעים הם השחומים המוסלמים. באנו, פלשנו, ירינו, חיסלנו והלכנו הביתה. כמה חבל שהמלחמה המשיכה ללוות אותנו גם הביתה, שם גילינו מאוחר יותר שגם רובה צלפים יכול להיות חרב פיפיות. לא נורא, הנשים ימשיכו לטפל לנו בילדים בזמן שאנחנו נהפוך לגיבורי תהילה, גם אחרי מותנו המפואר.