אלאמוThe Alamoארה"ב 2004בימוי: ג'ון לי האנקוקשחקנים: דניס קווייד, בילי בוב ת'ורנטון, אמיליו אצ'ווריה, ג'ורדי מולה, קווין פייג'
עשרות שנים מאז הסתיים הקרב ההיסטורי על המסיון המבוצר של אלאמו באיזור טקסס של 1836, התקשתה הוליווד להתמודד עם האתגר. ג'ון וויין יצר גרסה פשטנית, ארכנית ושיקרית של המיתוס הטקסני בשנת 1960. וויין עיוות את המאורעות כדי להציג מיתולוגיה חד-צדדית של טובים ורעים. עברו עשרות שנים מאז לקחו על עצמם חבורה של קולנוענים טקסנים את המשימה מחדש, בגיבויה הבעייתי של הוליווד. התוצאה הסופית ראויה להערכה, למרות פגמיה הברורים. קיים פער מהותי בין האמת ההוליוודית הרצויה ובין האמת ההיסטורית של הולדת טקסס. הקרב על אלאמו, שתרם את חלקו ליצירת הלאומיות הטקסנית, היה טראגי, מורכב וקשה לעיכול עד היום. מבחינה קולנועית, הוא אינו מציע מאבק הירואי בין גיבורים לנבלות. להיפך: מבט מפוכח על ההיסטוריה של טקסס יוכיח שהאמריקנים השתלטו בכוח על אדמה מקסיקנית בגלל אינטרסים קנייניים ברורים: אדמה, שטח מרעה, כסף והרחבת גבולות. "אלאמו" של 2004 מוכן להודות בכך, אם כי במרומז.
"אלאמו" במהדורתו המקורית נמשך למעלה משלוש שעות (דומה לאורך הגרסה של וויין משנת 1960), אך במהדורה הסופית נמשך "רק" 130 דקות. חברת תאצ'סטון חתכה בבשר החי כדי להתאים את ההפקה היקרה למגבלות הקולנוע המסחרי של הצופה האמריקני הממוצע. המפיקים מלוס אנג'לס, שהשקיעו בפרוייקט עשרות מליוני דולרים, רצו הפקה פטריוטית וקלה לעיכול, שתאפשר למשפחה טקסנית מהוגנת לצפות בסרט בלי להחביא את הילדים מתחת לכיסא: דירוג של PG-13. זו היתה דרישה בעייתית, שהבמאי רון האוורד סירב לקבלה [הוא תבע תקציב ענק, נתח מכובד ברווחים, ודירוג של R], ולכן לא הסכים להצטרף לפרוייקט מלכתחילה. במאי מנוסה פחות, ג'ון לי הנקוק, קיבל על עצמו את המשימה. העובדות ההיסטוריות ידועות לכל טקסני, ולחלק ניכר מן התלמידים של ארה"ב: חבורה של 200 אמריקנים נלחמה עד טיפת דמה האחרונה כדי להחזיק את המסיון המבוצר של אלאמו זמן רב ככל האפשר כנגד צבא האלפים של הגנרל המקסיקני סנטה אנה. כל מגיני אלאמו נטבחו תוך זמן קצר, אך כוח צבאי חדש בפיקודו של סם יוסטון הצליח להביס את שאריות צבאו של סנטה אנה, להכניע את הגנרל ולתבוע בתמורה את הזכות הקניינית על מדינת טקסס העצמאית. סנטה אנה סירב לקחת שבויים, וחיסל את כל אויביו. יוסטון היה חכם יותר: הוא לקח שבויים רבים, והשתמש בחיי אויביו כסחורה שניתן להתמקח עליה בעסקה נדל"נית משתלמת עבור ארה"ב. הרגעים היפים של "אלאמו" הם אלו שבהם הוא מנסה להמחיש את חוסר-התוחלת של כל מלחמה באשר היא. הצבא המקסיקני איננו מתואר בקווים גסים של שחור-לבן: יוצרי הסרט מדגישים את העובדה שחלק מן הקצינים הבכירים תחת פיקודו של סנטה-אנה הסתייגו מאכזריותו ומזלזולו בחיי-אדם. ספק אם היתה להם ברירה: משטרו של סנטה אנה, שלא היה רק גנרל אלא גם נשיא מקסיקו, היה דיקטטורי ואלים. גם הטקסנים אינם נתפסים כאן כמלאכים מן השמיים: הגיבורים המרכזיים בפרשה (ג'ים בואי, סם יוסטון) מודים שנמשכו לטקסס כדי לזכות באדמות ורכוש; חלקם נקלעו לקרב במקרה (דייווי קרוקט) והביעו שאט-נפש מכל מלחמה באשר היא; מיעוטם (ויליאם טראוויס) מכריז בפומבי שכמה רגעי תהילה הם כל מבוקשם. כסרט פעולה מקובל, "אלאמו" אמנם לא תמיד מספק את הסחורה: המצור האיטי והכישלון בהגנת המסיון מעוררים בעיקר רחמים וצער. מי שמחפש אקשן זול, יגלה סרט תיעודי נוקב במסווה של להיט שובר-קופות. יוצרי הסרט ניסו לשרטט דיוקן פוליטי מורכב, נאמן למקור, שאינו מסוגל להציג את האינטרסים האמריקניים באור מחמיא. ה"גיבורים" מופשטים מגלימותיהם ומשתקפים באור ריאליסטי: שיכורים, בורים, אלימים, מתוסכלים, חולים, מיוסרים, משועממים, רדופים. הם נקלעים אל זירת ההיסטוריה במקרה, מתמודדים מול המון נבער, מתקשים לתאר את נפשם המסוכסכת מול הטקסנים העממיים, מתים בייסורים בלי לדעת אם בזבזו את חייהם לשווא. מבין הסצינות הראויות לציון אפשר להזכיר את הדיאלוג בין שני מקסיקנים שבחרו להילחם לצד הטקסנים, ומשוחחים ביניהם במקסיקנית: "למה אתה תומך בהם?", שואל האחד; "אויבו של אויבי הוא ידידי", עונה האחר; "המקסיקנים רוצים להילחם על מקסיקו, אבל האמריקנים רוצים את כל העולם", עונה הראשון באומץ. גם הדיאלוג בין שני העבדים השחורים מרתק: "אתה משרת אותם, מאכיל אותם, רוחץ אותם, מנקה אחריהם - אתה לא צריך למות בשבילם", אומר העבד הזקן לעבד הצעיר והתמים. והסצינה החזקה מכולן: דיויד קרוקט (השחקן בילי בוב ת'ורנטון) מספר לחבריו מסביב למדורה כיצד הוא איננו מסוגל לאכול תפוחי-אדמה, מאז שהשתתף בטבח כללי של אינדיאנים שבסיומו גילו שדה תפוחי-אדמה שגופותיהם החרוכות של בעליו-לשעבר שימנו את התפודים לקראת מאכל הטובחים האמריקנים. ההיסטוריה של ארצנו, אומרים לנו יוצרי "אלאמו", רווייה בדמם של ילידים חפים-מפשע. בל נשלה את עצמנו: "אלאמו" הוא מסמך היסטורי הנוטה בצורה ברורה לצד האמריקני. עצם העובדה שיוצרי הסרט התאמצו להיצמד לעובדות ולהשחיל פה ושם כמה אמירות ציניות, לא סותרת מגמה פרו-אמריקנית חדה. אם המקסיקנים יסריטו את הגרסה שלהם ל"אלאמו", ספק אם מישהו יצפה בה בצפון אמריקה. ההתמודדות עם כיבושי המערב ברחבי 'העולם החדש' בכלל ופרשת 'אלאמו' בפרט, דורשים ראיית-עולם רחבה, מבט מפוכח, מגע בלתי-ממוסחר, טיפול בוגר ושקול. המוצר התעשייתי המכונה "אלאמו" איננו מצויד בסגולות הללו, כיוון שהוא ממוען-מראש ללקוחות תובעניים שאינם מוכנים לספוג ביקורת רדיקלית בשום אופן. לסיכום, "אלאמו" הוא סרט ראוי לצפייה, אך יש לקחת אותו בספקנות. ההיסטוריה האמריקנית עסוקה בהצדקה-עצמית, והפרוייקט המסחרי הזה אינו כה רחוק מתעמולה מערבית כפי שאולי יוצריו הטקסנים רצו להאמין. ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים, והדיוידי של "אלאמו" מוכיח זאת באותות ובמופתים. האמת ההיסטורית לא נמצאת כאן, ועדיין זו הפקה מושקעת שראוי להציץ בה כדי ללמוד משהו על נכונותם של האמריקנים להתמודד עם עברם האלים ותאב-הבצע: "אלאמו" עלה למפיקים 107 מליון דולר, והכניס רק 22 מליון דולר באולמות הקולנוע. |
