עג'מי

Ajami
ישראל 2009
בימוי: סכנדר קובטי, ירון שני

תסריט ועריכה: ירון שני, סכנדר קובטי

משתתפים: פואד חבש, איברהים פריג', יוסף סהוואני, סכנדר קובטי, שאהיר כבהא, ערן נעים, רנין כרים, תמר ירושלמי

מוסיקה: רביע בוכרי

אורך: 120 דקות

עג'מי הוא אחד הסרטים המרשימים, המורכבים והאמיצים שהופקו אי-פעם בישראל. עג'מי הוא פרויקט קולנועי נדיר, אדיר ומרגש בצורה יוצאת דופן. הסרט בוחן את מורכבות חייהם של פלסטינים בישראל, על רקע צירים מתנגשים בינם ובין עצמם, ועם הממסד הבטחוני והאזרחי הישראלי. בעזרת הצלבת מגוון קווי עלילה שונים ומעניינים, מתקבל פסיפס מרתק של חברה בחיכוך, משוסעת, בלתי יציבה, אלימה ומאיימת.

לעג'מי יש את כל המרכיבים הדרושים ליצירה קולנועית ייחודית ומשמעותית: תסריט חכם ומעמיק, שחקנים כובשים, צילום מדויק, עריכה מהודקת ובמאים מסורים. הוא ממחיש את הדרך שבה אלימות בלתי-מוצדקת מניעה מעגלים נוספים של אלימות ופשע, מעגלים שמסבכים עוד ועוד אנשים במערבולת הדדית של מצוקה ופחד. נקמה מובילה לרצח, שמוביל לחוב, שמוביל לפשע, שמוביל להפללה ובריחה. ככל שהתסריט מתקדם, כך מתגלים מלוא היקף ההרס והזוועה.

 

למרות שהסרט עוסק בנושאים קשים ועגומים, הוא מקפיד שלא לשקוע בציניות אירונית. התסריט של עג'מי אמנם מנווט בנחישות את הדמויות אל גורלן האכזר, אך לא שוכח את האנושיות שלהן, המניעים הבסיסיים ביותר. עג'מי לא מניח שבני-אדם הם רק זאבים זה לזה, אלא בעלי כוונות טובות, שלעתים איבדו את הדרך אל היעד. ברובם הם אינם עבריינים מקצועיים, אלא עכברי-רחוב, המנסים לשרוד בתנאי הפתיחה הגרועים שניתנו להם.

 

כך הוא גיבור הסרט, עומר, אותו מגלם שאהיר כבהא: בחור טוב שהוביל את עצמו אל עולם של בחירות גרועות, עד שנלכד במבוך בלי אפשרות לצאת. הוא רוצה לעשות את הדבר הנכון, אפילו רוצה אהבה ובת-זוג (רנין כרים, בתפקיד בחורה נוצריה בשם האדיר), אבל אין לו את היכולת להגיד 'לא' לכללי המשחק האכזריים שהוצעו לו. התסריט לא מביט על עולם הפשע הישראלי בגישה דטרמינסטית, אבל לא מעניק לגיבוריו הזדמנויות רבות לפעול אחרת.

 

עג'מי מתמקד בשכונת עג'מי ביפו, כסוג של כור-היתוך בו נפגשים כל מימדי הסכסוך, לזירה אחת. יש לנו את נציגי החוק הישראלי (ערן נעים המצוין בתפקיד דנדו, שוטר שחוק), המביאים לשכונה את כל הפחדים, הזעם והדעות הקדומות שלהם. מצד שני, אנחנו מושפעים מן הבדואים שבדרום (סצינת המשפט בתל-שבע היא מופת של אנתרופולוגיה משפטית), כמו גם מן הפלסטינים (הנער החמוד מאלכ, שאמו מאושפזת וזקוקה לכסף) ותושבי עג'מי המנסים להימלט מן המצוקה (טבח בשם בינג', אותו מגלם השחקן-במאי הסימפטי, סכנדר קובטי), אך ללא הצלחה.

 

עג'מי - אהבה מותקפת על ידי מציאות של פשע

 

עג'מי הוא סרט מרתק מפני שהתסריט משלב מרכיבים ישראליים ידועים, אך בטכניקה אינטנסיבית ורב-מימדית: אנחנו מגלים כאן משפחות פשע, עסקאות סמים, פלונטר אינסופי של נקמה, פשיעה כלכלית מסוכנת, משפחה יהודית המתמודדת עם רצח של חייל חטוף, שוהה בלתי חוקי מהשטחים, סכסוכי שכנים, מלחמת מעמדות בין פלסטינים נוצרים ומוסלמים, מיני-סיפור של רומיאו ויוליה יפואים, וכל זה ב-120 דקות מהודקות ביותר. הסיפורים מצטלבים, מתנגשים, נעים אחורה וקדימה על ציר הזמן, ואנחנו נדרשים לחבר את הפאזל בעצמנו.

 

לכאורה מדובר בסרט שרק ממחזר את הסטריאוטיפים הגרועים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בכל מה שנוגע לחברה הערבית בישראל. אלא שהטיפול במרכיבים העלילתיים הוא רענן, מקורי, אוהב, מהיר ומותח. במובנים מסוימים, עג'מי לא מוכן להיכנע לייאוש, לעגמומיות והפסימיזם הצורב של המציאות הישראלית. הוא מתעקש לגרום לנו לאהוב כל דמות בסרט, גם אם מדובר בעבריין, בדואי שוחר נקמת-דם שמאמין בחוקי המדבר, סוחר סמים מתחיל או אפילו שוטר אלים שיש לו משפחה וילדים. כולם שבריריים, מיוסרים, אוהבים את החיים ורוצים לחיות.

 

אמנם רוב הסרט דובר ערבית, אך הוא משלב בין כמה שפות: ערבית-יפואית, שהיא שעטנז תוסס של ערבית ועברית; ערבית של בדואים, שהיא 'טהורה' יותר, בלי השפעות עבריות; ועברית רגילה, אותה דוברת משפחתו היהודית של דנדו. הכוכבת הלשונית של הסרט היא כמובן הערבית היפואית, שמלהטטת בוירטואוזיות בין סלנג תל-אביבי, מילים בעברית שאין להן מקבילה בערבית, וכמובן ערבית קולחת ומודרנית.

 

בין ההישגים הרבים של עג'מי, כיצירה ערבית-ישראלית משותפת, חשוב לציין את העובדה שמדובר בסרט שזכה לייצג את ישראל בתחרות האוסקר. לאחר שזכה ב-5 פרסי אופיר, הפסיד בסופו של דבר את הפרס האמריקני החשוב לטובת מוצר נעים ונוח הרבה יותר ('הסוד שבעיניים', סרט ארגנטינאי). קשה לכנות את עג'מי 'סרט ישראלי' במובן המקובל של המילה. יותר נכון לקרוא לו 'קולנוע יפואי' או היבריד פלסטיני-יהודי. גם הביטוי קו-פרודוקציה לא מתאר בצורה נכונה את התרכובת הייחודית הזו.

 

בהשוואה לסרטים ישראלים ופלסטיניים אחרים, עג'מי נהנה מנקודות זכות רבות. הוא לחלוטין לא מתמקד בשטחים הכבושים, נושא שנדמה שכבר נטחן מכל כיוון אפשרי. אפשר לומר שעג'מי פונה לתל-אביבים שמפחדים לשוטט ביפו, מפחדים להכיר את יפו, ומרוב פחד - מחמיצים את הטרגדיה היפואית. החברה הפלסטינית המודרנית, זו שנהנית מאזרחות ישראלית מלאה, חיה חיים מורכבים, מלאי סתירות וקונפליקטים; רבים מבניה נופלים בקלות אל פיתויי העבריינות, בעיקר על רקע קשיים כלכליים ומשפחתיים. עג'מי מצליח לשקף חלק מן המורכבות הישראלית-פלסטינית האומללה הזאת, הישג נדיר ליצירה שקיבלה מעמד של מיינסטרים ישראלי.

 

עג'מי - ערכים מתנגשים בקונפליקט רב-מימדי

 

רבים מציינים את העובדה שהשחקנים בסרט עג'מי אינם מקצוענים. שני הבמאים, ירון שני וסכנדר קובטי, עבדו קשה כדי להכיר את השטח ולבחור אנשים אמיתיים ללא נסיון קודם. לדברי ההפקה, מדובר בפרויקט סבלני במיוחד: 7 שנות עבודה, אולי לא רצופות. חלק מהסצינות הן פרי אילתור ארוך, לעתים מפרך, שאינו מתאים לשיטות העבודה המהירות של הקולנוע המסחרי, אך כאן יש לנו משהו קצת אחר: קולנוע קהילתי, על גבול התיעודי.

 

לצד סצינות טבעיות ביותר, בעיקר ביפו, שבהן אנו מרגישים כאילו השחקנים כלל לא משחקים, יש לנו כמה סצינות שאמינותן פחות גבוהה. למשל, סצינת הפתיחה שבה יורים למוות בבן משפחתם של נסרי ועומר. גם הסצינות שבהן נפגש עומר עם אבו-אליאס, המסעדן היפואי (השחקן יוסף סהוואני), מזכירות סרטים אחרים שכבר ראינו. אבל מכיוון שמדובר בסרט מהיר מאוד, אף סצינה לא מספיקה להעיק או לשעמם. העניינים זזים בקצב מטורף, ולצופה יש הרבה עבודה קוגניטיבית לבצע, אז הוא לא יכול לעצום עיניים.

 

ההצלחה הקופתית המתונה של עג'מי הוכיחה שיש קהל מקומי גם לסרטים קשים, מהסוג הבלתי-חנפני, שאינו מעניק בידור מספק עם סוף שמח. ואכן, עג'מי אמנם זכה בפרסים והערכה ביקורתית, אך ניתן להעריך שאם היה מציג סוף קצת פחות קשה לעיכול, אולי היה מקבל חיבוק גדול עוד יותר מן המגזר היהודי. שני וקובטי התעקשו להעביר את כל הדמויות דרך מבוך מטורף של אלימות וסבל, אך סירבו להעניק להן פתח יציאה.

 

בסופו של דבר, התסריט של עג'מי אמין מאוד מכיוון שאחד משני הבמאים, סכנדר קובטי, שגדל ביפו וחי בה. הלקח הוא פשוט למדי: אם אתה רוצה להפיק סרט עמוק וחשוב על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוטב שתלמד לשתף פעולה עם האנשים שחיים את הסכסוך באמת - וזהו תמיד הצד החלש, המיעוט, העניים ואלו שהסתבכו כלכלית או פלילית.

 

נדמה שהעולם הגדול, כמו גם חלקים גדולים מן החברה היהודית-ישראלית, מעדיפים להדחיק את העובדה ששכונת עג'מי קיימת. נקודות מפגש בין יפואים פלסטינים ליהודים אינן אהודות בחברה הישראלית, שמקפידה על בניית גיטאות, חומות ומוסדות נפרדים. טרנד ההפרדה, הנסיגה וההתכנסות איננו אופציה עבור סרט כמו עג'מי: מבחינת היוצרים, ישראל היא מקום שבו כולם נפגשים, מתעמתים, משפיעים ומושפעים מן הבלגן.

 

עג'מי - מה זה אומר להיות ערבי בישראל

 

על רקע אינספור סרטים ישראלים ופלסטיניים שבהם מודגש הפער העצום בין ישראל ובין הפלסטינים בשטחים הכבושים, עג'מי מגיע ממקום אחר לגמרי. התסריט והבימוי תומכים בגישת הכלים השלובים, לפיה משק כנפי פרפר בשכם יוביל צונאמי בשכונות תל אביב, ולהיפך. האמונה הבסיסית, אולי אף הנאיבית, של יוצרי עג'מי נשענת על ראייה הוליסטית של החברה: כולנו בשר אחד, כולנו חיים בשטח די קטן, וכולנו צריכים ללמוד להכיל זה את זה.

 

מבחינה קולנועית, זה מרתק לראות איך חמישה סיפורים שונים נפגשים, מתחככים, מתנגשים ונפרדים. החוויה מעניקה לצופה הבנה טובה יותר של 'מה זה להיות ערבי בישראל', או יותר נכון - עד כמה התגיות הקשיחות של 'פלסטיני', 'ערבי', 'מוסלמי', 'נוצרי' ו'יהודי' אינן כה קשיחות, כשבאים לשוטט בלילה בסמטאות של יפו. יש שיטענו שסרטים כמו עג'מי מעניקים לגיטימציה לפשיעה, אך שוכחים שבמובנים רבים, מערכות הרווחה והמשפט של ישראל זנחו את החברה הפלסטינית, ובמקרים רבים נמנעות לפתור בעיות חמורות של עוני, אפליה אבטלה ומצוקה.

 

עג'מי אינו סרט של הוזים, למרות שיש בו לפחות סצינה אחת של נטילת סמים קשים. עג'מי היא יצירה חברתית, קהילתית, של אנשים שהולכים ברחובות ושמאמינים בעבודה משותפת. זו גדולתו וזו חולשתו. החברה הישראלית כיום עושה מאמצים אדירים למנוע שיתופי פעולה. זה בולט בקולנוע היהודי הבורגני, שעוסק בעצמו ללא הרף, כאילו אנחנו בלונדון או בברלין; זה גם בולט בקולנוע הפלסטיני הלאומני החדש, שבונה את הנרטיב של בריאת מדינת פלסטין העתידית, תוך התעלמות מכל מה שמייצגות ערים כמו יפו, עכו וחיפה. וזה גם בולט בקולנוע היהודי-דתי של הכיפות הסרוגות, שמנסה להעמיד פנים שאין ערבים בישראל.

 

לסיכום, "עג'מי" מקבלת את 'עיטור העוז' על יצירה קולנועית פורצת-דרך, קהילתית, אותנטית ובהירה. יש כאן קולנוע מרתק, פסיפס סוציו-פוליטי משובח, המעביר אמירה ברורה של חשיבה-מחדש על היחס לחברה הערבית המשוסעת והמדממת. השחקנים יצרו דמויות שקל לאהוב, בעוד התסריטאים השכילו לבנות עלילה מותחת, מן הרגע הראשון ועד האחרון. על בסיס ההצלחה של עג'מי, ניתן להמשיך ולבנות כאן יצירות משמעותיות דומות גם בעתיד, גשרים אמנותיים מעל תהומות של ניכור וייאוש, על כל הקושי שבדבר.