|
אי שם באפריקה גרמניה 2002 ע"פ סיפור אמיתי מאת סטפני צווייג בימוי: קרולין לינק שחקנים: יוליאנה קוהלר, מתיאס האביש, מראב
נינידזה משפחה קטנה של יהודים בורחת מגרמניה הנאצית,
בשנות השלושים. כל אלו שנותרו מאחור מושמדים. המשפחה מהגרת לקניה, הרחק באפריקה,
הרחק מאירופה. הסרט (זוכה פרס האוסקר לסרט הזר) מתעד תהליך של התבגרות, הסתגלות
והתחזקות של האב, האם והבת. הם הגיעו לאפריקה מבולבלים, חלשים, מפונקים, מלאי
דעות קדומות, צרי-אופקים, פסימיים. הם יוצאים מאפריקה, בתום מלחמת העולם השנייה, אנשים
נחושים, חזקים, מחושלים, סובלניים, רחבי-אופקים ואופטימיים כלפי גרמניה של מלחמת
העולם השנייה. "אי שם באפריקה", דובר גרמנית
וקנייתית ומתעד את חיי חקלאות התירס ביבשת. אלו חיים קשים, מפרכים, נטולי-זוהר.
המשפחה עומלת קשה כדי לחסוך מספיק כסף ולחנך את הבת בבית ספר בריטי משובח, בעיר
ניירובי. הפועלים הקנייתים מסתפקים במועט, מקבלים בהכנעה את אדוניהם מאירופה,
מנותקים לחלוטין מן המלחמה שברקע. המשפחה לומדת את השפה, מסתגלת בהדרגה לתרבות
המקומית, אך בסופה של המלחמה מחליטה לחזור למולדת, כדי לנסות ולשקם אותה, למרות
הטראומה. האב, עו"ד לפני עליית היטלר, מתמנה לשופט מחוזי בפרנקפורט, אך הסרט
מסתיים בקניה, עדיין לא בגרמניה.
תיעוד חייהם של יהודים, פליטי גרמניה הנאצית,
איננו נדיר. עם זאת, מערכת היחסים המורכבת בין המהגרים היהודים-לבנים-גרמנים ובין
הקנייתים הילידים, היא המעניינת כאן. היהודים, מיעוט נרדף במולדתם, הופכים כאן
לגזע של אדונים. אם המשפחה (יטל) ממשיכה להתנהג בגזענות כלפי הילידים, וכך היא
חוזרת על הטעות שהרסה את חייה הראשונים. אך כאשר הבעל נשלח למלחמה להילחם לצד
הבריטים, היא מנהלת את החווה בעצמה, מתחברת למציאות, ולומדת לקבל את הקנייתיים כפי
שהם, ללא דעות קדומות. יש גרמניה אחרת? לפי "אי שם באפריקה", בהחלט כן: זו גרמניה
שלמדה משגיאותיה, ראתה עולם וביערה מתוכה את הגזענות. המשפחה הגרעינית, שמתיימרת
לבנות-מחדש את הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, למדה להעריך תרבויות
"זרות", למדה את מושג הצניעות, התנערה מן ההתנשאות הקולוניאלית, והבינה
את משמעותה המזוויעה של שנאת הזרים. זה מסר אופטימי, אולי נאיבי, אבל אנושי וקביל. מבחינה קולנועית, "אי שם באפריקה"
עושה עבודה יפה של בימוי, הפקה ותסריט. הדיאלוגים כתובים במיומנות, התחקיר
הפוליטי-היסטורי אמין, העריכה סבלנית ובוגרת. עיקר הדגש הוא על ההיבט הריאליסטי,
התיעודי, הקרוב למקור. זה לא קולנוע אמנותי גדול, זו לא פריצת דרך קולנועית, וזה
לא סרט מפתיע בשום דרך שהיא. זהו סיפור חשוב (ואמיתי) על דור גרמני-יהודי לא-ציוני,
שקיבל הכרעות קשות, ספג מכות אנושות אך יצא מנצח. עבור הצופה הישראלי, מוכיח הסרט
שמדינת ישראל איננה בהכרח הפתרון האולטימטיבי לשואה. |
