חמש כפול שניים/שתייםCinq Fois Deux - 5x2צרפת 2004בימוי: פרנסואה אוזוןשחקנים: ולרי ברוני-טדשי, סטפן פרייס
"חמש כפול שניים" (5x2) הוא סרט צרפתי שעוסק בסוגייה שהכי מעניינת את הצרפתים - בגידה. לפנינו סיפור גירושין המשתמש בטריק הידוע של "היפוך לאחור" בציר הזמן, כדי להראות כרונולוגיה של כישלון ידוע מראש. בפתיחת הסרט, המחולק לחמישה פרקים, אנו רואים זוג קודר (מריון - האישה; ז'יל - הגבר) השרוי בעיצומו של תהליך גירושין בירוקרטי. אחר כך אנו נאלצים להיכנס אל חדר המיטות שלהם ולראות כיצד ז'יל נוקם במריון באמצעות אונס מכוער. הולכים אחורה אל מסיבת-בית בורגנית עם וידויים על בגידה. משם אל אובדן האינטימיות המינית: ז'יל מעדיף לישון עם הילד. הופ, ואנחנו ביום לידת בנם, שבו ז'יל אינו מתייצב כדי לתמוך במריון הסובלת. שוב קופצים אחורה אל מסיבת החתונה והבגידה המיותרת של הכלה בבעלה השיכור והרדום. הסצינה האחרונה מתארת את בגידתו של ז'יל בחברתו הקודמת (ואלרי), במהלך חופשה יפהפיה במועדון ים-תיכוני. ההיגד של 5X2 כמעט פשטני: הבוגדנות אינה הורגת נישואים, אלא אובדן האינטימיות המינית. הסיבה שבגללה בני הזוג מתגרשים איננה קשורה לעובדה ששניהם בגדו אחד בשני, שוב ושוב. ההתרחקות ההדרגתית ביניהם נבעה מאובדנה של המשיכה ההדדית. הבמאי פרנסואה אוזון מציב מול שתי הדמויות המרכזיות שני מודלים אלטרנטיביים של זוגיות מוצלחת. הזוג הראשון, הוריה המבוגרים של מריון: הם אמנם מתאכזרים זה לזה ומתווכחים בלי סוף, אבל לא איבדו את המשיכה המינית. הזוג השני, אחיו ההומו של ז'יל ובחור צעיר שפגש: הם מתייחסים בסלחנות לכל גילוי של בגידה, חיים את הרגע ומקפידים לשמור על גחלת הרומנטיקה תוך מודעות מלאה לגבולותיה.
המשחק המצוין של ולרי ברוני-טדשי בתפקיד מריון מחזיק כמעט את כל הסרט, כיוון שהמנגנון הקולנועי המוצג בו (סיפור אהבה הפוך) רחוק מלהיות חדשני. כבר בשנת 1978 כתב המחזאי הבריטי הרולד פינטר (זוכה פרס נובל לספרות 2005) את המחזה המפורסם שלו, 'בגידה', ובו הפך את ציר הזמן כדי להציג את צדדיה המרקיבים של תופעת הבגידה. הסרט 5X2 לא מוסיף הרבה על היצירה המקורית של פינטר, אך יש בו חידתיות מעיקה: אנחנו לא ממש מבינים מדוע התמוטטו היחסים של בני הזוג, גם כשהכתוביות מתחילות לרוץ. העובדה ש"5x2" מסרב לגלות לנו את הנקודה המדוייקת בזמן שבה נפגעו היחסים בין ז'יל ובין מריון איננו פוגעת בסיפור אלא דווקא מצליחה להחזיק את הצופה עד סוף הסיפור. האם הבמאי ניסה לטעון כי יחסים שהחלו בבגידה אינם יכולים להסתיים בנישואים מאושרים שיחזיקו עד הקבר? זו טענה שאינה מתקבלת על הדעת. באותה מידה אפשר לשאול האם בכלל אפשר לאתר את הנקודה שבה נישואים מתחילים להתמוטט? האם ניתן לצלם בקולנוע אובדן משיכה מינית - תופעה ביולוגית טהורה? האם ניתן לשים את האצבע על הרגע שבו בן הזוג מפסיק להלהיט את חושינו? השאלה אינה נענית. הסרט נפתח, כאמור, בסצינות קשות של נקמה, אונס וקהות-חושים. הוא נסגר בסצינה חביבה של פגישה שטופת-שמש על חוף ים מקסים. מכיוון שגיבשנו את דעתנו על שני בני הזוג במהלך הסיפור, הקיטש היפהפה מסרב לחלחל פנימה. אנו מאמינים רק למה שראינו בהתחלה: כישלון מוחלט של זוגיות. אנו יודעים שמריון היא בחורה קלת-דעת כי ראינו אותה בוגדת בבעלה ביום הכלולות. אנו יודעים שז'יל הוא בחור חסר-גבולות מפני שראינו כיצד הוא בוגד בחברתו הקבועה במהלך חופשה רומנטית. ועדיין נותר המסתורין כפי שהוא: לא ברור לנו כיצד הופכים שני מאהבים לוהטים לזוג הורים מתוסכל.
לסיכום, "חמש כפול שניים" הוא סרט מוגבל אך גם אינו זניח לגמרי. הדרך שבה מוצג הסיפור (מן הסוף לההתחלה) מפיחה בו מעט רוח-חיים, ועדיין הוא אינו רוצה (או איננו יכול) לנמק את ההתרחשויות ואינו מספק הסבר מעמיק לכישלון מערכת היחסים בין שתי הדמויות המרכזיות. אנו נותרים עם דרמה מעיקה המציגה עיסוק אובססיבי במוטיב הבגידה והבוגדנות בלי לרקום נרטיב בעל עומק. טוב שהסרט נמשך רק תשעים דקות, שכן כבר לקראת סופו הוא מתחיל לאבד את הקצב. אפשר לומר שהבעיה טמונה בתסריט המעט-פשטני, כיוון שהמשחק והבימוי אינם לוקים בחסר. חמש כפול שתיים שווה 10, אבל זה ממש לא הציון של הסרט הזה. אפשר לוותר על שכירת הדי-וי-די. |
