ביקורות קולנוע מאת אורי ברייטמן

אלף תשע מאות ושבע עשרה

1917

אנגליה 2019

בימוי: סם מנדז

תסריט: סם מנדז, קריסטי וילסון-קרנז

משתתפים: ג'ורג' מקיי, דין-צ'רלס צ'אפמן, מארק סטרונג, אנדרו סקוט, ריצ'רד מאדן, קלייר דובורק, קולין פירת', בנדיקט קאמברבץ'

צילום: רוג'ר דיקינס

מבוסס על: סיפור אמיתי מאת אלפרד מנדז

אורך: 119 דקות


"1917" מתאר את משימתם הצבאית של שני חיילים זוטרים בצבא הבריטי, בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, בצפון צרפת. הצמד, וויל סקופילד וטום בלייק, נדרש להעביר הודעה כתובה מגרנל ארינמור - לבטל מתקפה בריטית על כוחות הצבא הגרמני, שביצע נסיגה טקטית במטרה להטעות את האנגלים.

 

סרטים רבים שעסקו במלחמת העולם הראשונה למעשה נכשלו מבחינה דרמטית, כיוון שנשארו בתוך התעלות המבוצרות. הדימוי הידוע ביותר, וגם השחוק ביותר, של "המלחמה הגדולה" (The Great War) בשנותיה 1914-1918, הוא של מלחמת חפירות סטטית. מכיוון שהגרמנים התחפרו בשוחות מבוצרות בחזית המערבית, הפך העניין לסוג של מלחמת התשה: קרב ורדן, הקרב על הסום וההתחפרות על קו הינדנבורג - כולם היו דוגמאות למחזות של טבח המוני, מצעד איוולת שבו חוסלו מליוני צעירים על כלום ושום דבר.

 

יתרונו הקולנועי של "2017" הוא בכך שהוא יוצא מן השוחות ומעניק לנו הזדמנות לנוע במרחבי המלחמה, לצפות במסע חד-פעמי, מרתק, מרהיב ומדהים בקרביים של מלחמת העולם הראשונה; בעזרת צילום יפהפה ותנועת מצלמה וירטואוזית ניתן לראות יופי וזוועה המשולבים זה בזה, ולהתמקד במשימה צרה-יחסית - העברת הודעה גורלית על ביטול מתקפה מיותרת, בהיעדר קוי טלפון שנחתכו ע"י האויב הגרמני; למנוע מוות חסר-פשר של חיל רגלים בשדה פתוח, מול הפגזות ארטילריה אכזריות של אויב מרוחק ומבוצר; בפשטות - רק לא למות סתם.

 

1917 - מסע מדהים בקרביים של מלחמת העולם הראשונה
1917 - מסע מדהים בקרביים של מלחמת העולם הראשונה

 

הסרט נפתח בתמונת פנורמה של שדה אירופאי ירוק ומרגיע, וכך גם הוא מסתיים (סגירת מעגל). אך הבמאי, סם מנדז, החליט לצלם את הסרט במתכונת של "וואן-שוט" (One-Shot), כמעט בתנועה מתמדת. הצלם רוג'ר דיקינס, ביחד עם העורך לי סמית', הצליחו ליצור את רושם ההמשכיות, למרות שבפועל מדובר רק ב"טייקים" ארוכים מאוד. כך, אנחנו נכנסים בהדרגה אל תוך השוחות, נחשפים לקיפאון ולדיכאון של החיילים התקועים שני מטרים מתחת לאדמה - ומשם אנחנו מתחילים את ההרפתקה המסויטת שלנו, לצידם של הלוחמים - תמיד איתם.

 

המשימה שקיבלו החיילים ניתנה להם בצורה מתוחכמת - הגנרל ארינמור ידע שאחד משני החיילים הוא אחיו של קצין בגדוד שעומד להיטבח על ידי הגרמנים. הקצונה הבכירה בחרה במיוחד את טום בלייק, כי ידעה שהוא יעשה הכל כדי להציל את אחיו הבכור, הסגן בלייק. הדחיפות והבהילות של השניים מקבלת נפח דרמטי מיוחד, כיוון שאנו יודעים שאח יעשה הכל כדי להציל את אחיו.

 

היציאה הראשונית מן השוחות היא קודרת, ציורית ומקאברית במיוחד: הצוות האמנותי של מנדז שירטט זירה גראפית מרשימה ביותר, שמזכירה את ציור ה"גרניקה" של פיקאסו (1937), כולל הסוס המת המפורסם. פסיפס יוצא-דופן של גופות חיילים מרוטשים, שלויות בוץ, גדרות תיל, בורות ומכתשים, עכברושים ועורבים, זבובים וערפל, פגזים ומכונות ירייה. מבחינה חזותית, שיאו של הסרט נקבע כבר בתחילתו - בדומה לסצינת הפתיחה הבלתי-נשכחת של "להציל את טוראי ראיין".

 

ריסון בריטי

הבמאי מנדז ב-"1917" מתאמץ לשמור על איפוק, יושרה ומידתיות לאורך כל הסרט. הוא לא נרתע מסצינות קשות לעיכול אך מקפיד לחמוק מקלישאות זולות, צרחנות והיסטריה. הצופה זוכה לטעום את טעמה המר של המלחמה ממגוון זוויות והזדמנויות: הפגזות, זחילות, חפירות, מבנים תת-קרקעיים מכוערים, מטעני דינמיט, מטוסי קרב פרימיטיביים, דקירות חרב, פרות מתות בשולי הדרך, בתים נטושים, תינוקת שהופרדה מאמה, דו-קרב של צלפים, כלי רכב צבאיים שנתקעו בבוץ, עצי דובדבנים כרותים, גשרים הרוסים, בתים בוערים, נהר שוצף, שיר-קרב מהפנט ואפילו מלחמת-אגו בין קצינים מתוסכלים.

 

התסריט בוחר בדרך הקשה, ומכריח אותנו להיפרד מדמות אהובה בסרט, כמעט באמצע; המשך המסע מלמד אותנו על גדולתה של רעות בין לוחמים, כמו גם הכרת התודה האישית של חייל שלמעשה ניצל ממוות בזכות ידידו הקרוב. הוא מעביר מסר אנושי חשוב על אחווה שאיננה מבוססת על קרבה משפחתית; דבקות במשימה והקפדה קריטית על צלם אנוש - גם כאשר מחירה של אותה הקפדה הוא כבד מנשוא.

 

יותר מכל דבר אחר, "1917" הוא מסמך היסטורי נדיר על מלחמה שרובנו כלל איננו מכירים באמת. נטבחו בה דורות שלמים של צעירים מוכשרים שיכלו לשנות את העולם - מדענים, ממציאים, יזמים, הוגי דעות, מנהיגים - אך הפכו לבשר-תותחים מרקיב באמצע שום מקום. לעולם לא נדע אם קברנו שם עוד אלברט איינשטיינים, ביל-גייטסים, סטיב-ג'ובסים והמוני חלוצים וגיבורים, ככה סתם, פזורים ברחבי שדות צרפת. אנו זוכים להשתתף במסע מסוכן ודחוס, מהסוג שרק המדיום הקולנועי מסוגל להפיק - בלי קולו של מנחה ובלי הסברים מאת היסטוריון, בתפקיד מתווכים "מצננים".

 

חשיבותו של היחיד

אחד האתגרים המרכזיים בהפקת סרט מלחמה גדול, הוא אובדן הפרט בתוך הקולקטיב. במילים פשוטות, כאשר מביימים סצינות קרב גדולות, הן הופכות מהר מאוד לעירבוביה של פנים ושמות, בלי יכולת להתרגש או לעכל את גודל האירוע. התסריט של "1917" עוקף את הבעיה בכך שהוא מתמקד בשני חיילים בלבד (בשלב מסוים נותר רק אחד, למרבה הצער), וכך מאפשר לנו להזדהות עם הגיבור בצורה מלאה, כמעט כאילו קיומנו תלוי בהמשך קיומו. כאשר הוא נורה, נקבר, נופל, נפצע, טובע, מותקף, בוכה, מתאבל ונחנק - אנחנו חווים את הכל ביחד איתו.

 

נרטיב חשוב נוסף בתסריט של "1917", שתורם להצלחתו, הוא מידת השפעתו של חייל אחד על זירת לחימה שלמה. אמנם רוב החיילים הפשוטים במלחמת העולם השנייה לא זכו להשפיע על תוצאתה, הרי ששליחים אמיצים כמו אלו העומדים במרכז "1917" הוכיחו כי ישנן הזדמנויות רבות של "ברגים קטנים" להכריע את הכף ואף להציל מאות רבות של לוחמים - למעשה, כמעט 1,600 נפשות.

 

אין פסיכולוגיה מתוחכמת יותר מדי ב-"1917" ואין תעלולים עלילתיים מורכבים. הצבא הגרמני מתואר כאן כעקשן, אכזרי וחסר פשרות - אך לא מרושע או שטני. בסופו של דבר זהו ניסיון להכניס את הצופה של 2019 אל זוועות מערב אירופה של מלחמה איומה וכמעט-נשכחת. יותר מכל דבר אחר, זהו מסר שמועבר אלינו מדור לוחמים מנוסה, שכבר הלך לעולמו. אביו של הבמאי סם מנדז, אלפרד מנדז, לקח כאן "שבריר" מתוך סיפורו האישי של סבא אלפרד - סתם עוד טוראי פשוט מהגדוד הראשון שהפך לשליח של בשורה - והגדיל אותו לכדי מסמך קולנועי לדורות הבאים.

 

מה שהופך את "1917" לצפייה כדאית הוא האיזון בין מרכיביו הרבים: הסרט מציג את הצדדים המכוערים ביותר של המלחמה (גופות, מוות) ביחד עם הצדדים היפים שהיא מסוגלת להפיק מאנשים (הקרבה, גבורה, אחווה, רעות). היא מציגה את הקונטרסט שבין הטבע הבתולי ובין החורבן האנושי; היכולת המדהימה של בני-אדם להתמודד עם אסונות ולהתעלות עליהם; הפער האדיר בין ההפגזות ובין השדות הפתוחים, הטבח המזעזע של החיילים והאזרחים לצד התקווה העצומה לסיום הקטל המיותר.

 

לסיכום, "1917" מעניק חוויה ייחודית לצופה במאה ה-21: הזדמנות להצטרף להרפתקת-זוועות שהיא לא רק זעקה פציפיסטית נגד טבח מיותר בגברים צעירים. הסרט מוותר על היומרה להשתמש בתעלולים תסריטאיים ותהפוכות עלילתיות, ומתמקד בעצם המסע הויזואלי והצלילי בתוך סיוט מערב-אירופאי של חורבן, הרס, ייאוש ואומץ. התוצאה הסופית מעוררת הערכה, השתאות ואמונה בלתי-מתפשרת באנושות כולה.

מכונת הזמן מוכנה להשיב אתכם אל ההווה הישראלי