עזה כמוות - ניתוח וביקורת
מועד הוצאה לאור: ספטמבר 2005
עורכת הספר: כרמית גיא
326 עמודים
88 שקלים
צילום העטיפה: אחמד ג'דאללה
ניתוח וביקורת: אורי ברייטמן (21/11/05)(עדכון: פברואר 2006)
ספרו של שלומי אלדר, "עזה כמוות", מוכיח לקורא הישראלי שאין לו מושג מה קורה במדינה שלו. צריך שניים לטנגו: השלטון מסתיר את המידע, והציבור חושש לדעת. איך הגענו למצב הזה? ההיסטוריה מוכיחה, שבני-אדם מפחדים לדעת כאשר הם מאמינים המידע עלול להזיק לבריאותם הנפשית. מה שמתרחש ברצועת עזה הוא פשע מלחמה במימדים בינלאומיים, ולכן הציבור הישראלי מבין שעליו לדעת כמה שפחות, כדי לא להיות שותף לפשע וכדי לא לסבול מן הידיעה.
שלומי אלדר, לשעבר עורך בערוץ הראשון וכיום כתב שטחים בחדשות ערוץ 10, יכול לכתוב דוקטורט על "זכות הציבור לדעת מול רצון הציבור שלא לדעת". שנים הוא נאבק בעורכי חדשות, מנהלי טלוויזיה (כדוגמת ג'ו בראל, המנכ"ל המודח של רשות השידור) וסתם צופים פסיביים המנסים להדחיק את עומק האסון. אלדר עושה בספר את מה שמשלמים לו לעשות: מביא עדויות בלתי-אמצעיות ממחנות הפליטים של עזה - האסירים הבטחוניים שהפכו למנהיגים, הילדים שהפכו ללוחמי מחתרות, הנערים שהפכו למתאבדים, הציבור הפלשתינאי שהפך למיואש ומושפל, הצבא הישראלי שאינו מסוגל להתמודד עם המצב, ההנהגה המדינית הישראלית שאינה רוצה -- למרות שהיא יכולה -- לפתור את הסכסוך. 'עזה כמוות' של אלדר עלול לעורר ייאוש בקרב מי שרואה במציאות הזאת מבוי סתום.
בניגוד לרוב מנהיגי ישראל, אלדר מכיר את השטח היטב. הוא שולט בשפה, בסלנג העזתי, בפוליטיקה הפנימית הסבוכה. אלדר רגיש לניואנסים תרבותיים, מיומן בניהול דיאלוגים ישירים בלי להסתתר מאחורי ניסוחים מעורפלים או להתנשא על מרואייניו. יש לו גישה חופשית לבכירים פלשתינאים רבים, שחלקם כבר לא בחיים: יאסר ערפאת, אבו מאזן (מחמוד עבאס), מוחמד דחלאן, סופיאן אבו זיידה, סלים אבו סאפיה, סמי סמהדאנה, אבו עלי שאהין, רשיד אבו שבאכ, איסמעיל אבו שנב, מחמוד א-זהאר, איהאב אל-אשכר, עדנאן אל-רול, איסמעיל האניה, אחמד יאסין, איברהים מקאדמה, סמיר משהראווי, הישאם עבד אל-ראזק, ג'יבריל רג'וב, עבד אל-עזיז רנטיסי, סלאח שחאדה ועוד. אם אינכם מכירים את השמות הללו, אינכם מכירים את רצועת עזה.
אלדר מוצא את הפתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי בעזרת הידברות ישירה עם מנהיגים פלשתינאים משכילים, מנוסים, דוברי עברית, המתמצאים בפוליטיקה הישראלית. הוא משוכנע שאפשר לעשות איתם שלום, או לפחות לתאם איתם את הנסיגה. אלא שעל פי אלדר, המנהיגות הישראלית מעמידה פני "לא רואה, לא שומעת, לא יודעת". לדידו, הממשלה מעדיפה לשמור על שלטון הכיבוש בכל מחיר: לחזק את ההתנחלויות, לטעון שאין פרטנר, להפציץ מהאוויר, לחסל מנהיגים פלשתינאים כריזמטיים, להקצין את המצוקה של האוכלוסיה. הכל בשם הבטחון, הסטטוס-קוו, והאידיאולוגיה הציונית של מפלגת הליכוד ומפלגת העבודה.
יש משהו אנושי, אך גם נאיבי, בגישה של שלומי אלדר. דווקא בגלל היותו עיתונאי הנמצא פעמים רבות בסכנת מוות בגלל הקרבות שמסביבו, הוא באמת מאמין שניתן לסיים את הטרגדיה הפלשתינאית בעזרת דיאלוג בין שווים. אלדר נזהר להשתמש בביטויים נחרצים כגון "פשעי מלחמה", "רשעות", "רוע לב", "אכזריות ברוטלית" או "טרור מדינתי". אולי הוא לא רוצה להישמע כמו 'שמאלן' בעיני קוראיו הציוניים. הוא עדיין מאמין בעקרונות הבסיסיים של הסכמי אוסלו, ברשות הפלשתינאית, בפוליטיקה נורמלית של מו"מ ושל פשרה. לרוע המזל, זו גישה מיושנת שמחמיצה את לב הסכסוך ההיסטורי -- ועל כך ארחיב בהמשך.
אלדר נמצא במיטבו כאשר הוא עוסק בענייני תקשורת ועיתונות. הוא חושף ב"עזה כמוות" מספר גדול של מקרים בהם צה"ל שיקר לתקשורת. הוא מצטט הודעות של דובר צה"ל ומעמת אותן עם העובדות. הוא לא חושש לומר שמפקד חיל האוויר, דן חלוץ, שיקר יותר מפעם אחת לעיתונאים וכתבים צבאיים. יש לו ביקורת קשה על ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ושר הבטחון שאול מופז, כמו גם לשב"כ (דיכטר, דיסקין ושאר בריונים מנופחי-אגו), שמעדיפים לפתור כל דבר בעזרת זבנג אווירי או חיסולים בסגנון המאפיה הסיציליאנית. הוא מראה כיצד הממשלה נכנסת להיסטריה אחרי כל פיגוע או נפילת קסאם, מאבדת עשתונות ויורה לכל הכיוונים, ללא אבחנה. זה שלטון היסטרי, אובד-עצות, חלש ומיואש.
יש מידה מסוימת של אומץ בנכונותו של אלדר לטעון שהחמאס היא תנועה פרגמטית. בכך הוא הולך נגד הזרם המרכזי של הממסד הבטחוני בישראל. אלדר מביא מספר טיעונים כבדי-משקל המביאים למסקנה שה'חמאס' איננו שטן איסלאמי או מנגנון פונדמנטליסטי בסגנון בן-לאדן או האחים המוסלמים במצרים. אם ישראל היתה רוצה לדבר עם החמאס, היא היתה עושה זאת מזמן. אלא שהיא פשוט לא רוצה. אלדר מצטרף לקבוצה קטנה של אינטלקטואלים ישראלים שאינם פוסלים שום דיאלוג עם החמאס כתנועה לגיטימית. הוא כמובן מספק עדויות רבות לכך, שישראל עצמה אחראית באופן ישיר להתחזקות החמאס בעזה.
לעמדתו של שלומי אלדר בנוגע ללגיטימיות של תנועת חמאס בעזה יש משמעות גדולה לאור מהפך 2006 בבחירות לרשות הפלשתינאית. החמאס עלה לשלטון, והשיג רוב בממשלה. עיסמאיל האניה, שם אלמוני עד סוף 2005, הפך לאישיות בינלאומית. ב'עזה כמוות' הקדים אלדר בשנות-אור את הזרם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית, כאשר למעשה טען כי לישראל אין ברירה אלא לשוחח עם כל הפלגים הפלשתינאים. התיאוריה "אפשר לדבר עם חמאס פרגמטי" מתאימה במיוחד לעידן הפוסט-יאסיני: עיסמיאל האניה הוא פוליטיקאי מודרני, לא נביא הזוי עם קול צפצפני. הוא דומה לאפי איתם ולאביגדור ליברמן הרבה יותר ממה שהוא דומה לעובדיה יוסף או לכל אדמו"ר מופרך אחר.
יש גם להחמיא לאלדר על פרשנות מקורית לקריסת הסכמי אוסלו: אלדר טוען כי החמאס רצה לחסל את יישום הסכם אוסלו מפני שהוא היה מחוץ לתמונה מההתחלה. מנהיגי החמאס ראו באוסלו הישג של הפת"ח ואנשי תוניס של אש"ף. לאנשי החמאס היה אינטרס פוליטי למוטט את אוסלו כדי לשמור על כוחם. הם הופתעו לגלות שהפת"ח ניהל מגעים חשאיים עם השלטון הישראלי בלי לשתף את החמאס בתהליך. זו היתה שגיאה של שני הצדדים - הישראלי והפלשתינאי כאחד. לכן הנסיון להתעלם מן החמאס במסגרת אוסלו היתה טעות ענקית. אלדר, יש לומר, מספיק ישר כדי לציין שאלו לא היו הסיבות היחידות לקריסת אוסלו: רבים בעזה אכן סברו שההסכם כולו הוא תרמית מתוחכמת, שנועדה להפוך את אש"ף ל"פועל השחור" של מנגנון הכיבוש הישראלי -- מעין ממשלת-בובות של השב"כ. שיחות הטלפון התכופות בין ראש השב"כ אבי דיכטר לראש המנגנון הבטחון המסכל בעזה, מוחמד דחלאן ("נו, תהרגו אותם, יאללה"), הן הוכחה אחת לטענת החמאס.
שלומי אלדר
אלא שהטרגדיה הענקית של רצועת עזה היא, רוב הזמן, גדולה על מידותיו הצנועות של שלומי אלדר. לעתים הוא איננו מסוגל (או שאינו רוצה?) לרדת לעומקה ולהבין את עוצמת הזוועה העזתית. אולי זה עניין של "קיבולת פסיכולוגית", ואולי עניין של חינוך. ייתכן שהוא מודאג מאוד, שמא ייתפס כלא-פטריוטי, כמשת"פ של הפלשתינאים, כ"'אוהב ערבים"; יכול להיות שהוא לא רוצה להיתפס כ'יפה נפש' או כ'מצדיק-טרור'; אלדר חושש לחצות את הרוביקון, מנסה נואשות שלא להתנכר לקהל הלקוחות הבורגני והשבע של ספרו החדש.
אך יש להקפיד לומר את האמת, גם אם היא קשה לקריאה ו/או לשמיעה: רצועת עזה של ימינו היא מחנה ריכוז ענק. מדי פעם היא הופכת למחנה עבודה, בזכות מחסום ארז או מעבר קרני, שתי נקודות-ניקוז זעירות המאפשרות קילוח דק של פועלים פלשתינאים. עזה אינה הופכת למחנה השמדה מפני שהעולם פוקח שבע עיניים על מה שמתרחש שם, ומפני שהעולם המערבי איננו נמצא במלחמה עולמית שמערפלת את חושיו. צריך להיות ריאלי, לקרוא היטב את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם, ולקלוט את העובדה הפשוטה הבאה: ישראל היתה ונשארה פושעת מלחמה, ולולא תמיכת ארה"ב היו ראשיה גומרים מזמן בבית הדין הבינלאומי של האג.
אלדר משתמש במונחים מכובסים כגון "החמצה" או "התדרדרות", "כאוס", "שגיאה", בבואו לתאר את מדיניות ממשלת ישראל. אין לו את הרצון, או אולי היכולת, לקבוע שמדובר בפשע לכל דבר ועניין. ייתכן שהוצאת הספרים חששה להדפיס מילים כמו "טרור מדינתי", "הוצאה להורג ללא משפט", "הפרה סיטונית של אמנות בינלאומיות", "רשעות גזענית", "רצח חסר-אבחנה", "טבח חפים מפשע" וכו'. גם את המילה "שואה" קשה לו לכתוב. הוא מצטט את טומי לפיד שמזכיר מילה זאת בישיבת הממשלה, ובמקביל משתמש בביטוי "עידן אחר" כדי להפעיל את הדמיון ההיסטורי המפותח של הקורא העברי. כשהוא שב מרפיח לתל-אביב, הוא מרגיש שחזר מ"פלנטה אחרת". הקורא הישראלי אמור לפענח בכוחות עצמו את הקונוטציה הנאצית-שואתית (סופר השואה המפורסם, ק. צטניק).
"עזה כמוות" מצטיין בחשיפת השקרים של מערכת הבטחון. בכך חשיבותו המרכזית. הוא מוכיח בצורה בהירה כיצד מאכיל הממסד הבטחוני את הציבור הישראלי בכזבים, מניפולציות, חצאי-אמיתות, דיווחים 'מכובסים' ודיס-אינפורמציה. דובר צה"ל מתעתע בכתבים הצבאיים ומנצל את עובדת אי-היותם בזירת הקרב. אלופי המטכ"ל, כמו גם הקצינים הבכירים בעזה, מעגלים פינות ומעבירים את האחריות הלאה. אלדר מראיין את תא"ל שמוליק זכאי ולא מצליח למצוא בתוכו את העוז הדרוש כדי להאשים את זכאי בפשעי מלחמה מזעזעים. הוא מאפשר לזכאי להעביר את האחריות לדרג המדיני, כאילו לא למדנו דבר מן התירוץ הנצחי "אני רק חייל שממלא פקודות". אצלנו אין קלגסים: "זכאי הוא זכאי", מצהיר אלדר ומנקה גם את עצמו מכל אחריות עיתונאית.
תוכן חשוב נוסף ב"עזה כמוות" הוא תיאור צמיחת המנהיגות הפלשתינאית של עזה, לעומת הייבוא הבעייתי של בכירי תוניס במסגרת הסכמי אוסלו. אלדר משרטט בצורה משכנעת את עלייתם של מנהיגי האסירים ה'בטחוניים' בכלא הישראלי במהלך שנות השמונים, שבעקבות אירועים כגון עסקת ג'יבריל חזרו לשטח ועזרו לנהל את האינתיפאדה העממית הראשונה. אלדר, ויש לזקוף זאת לזכותו, מביא בספר את סיפור חייהם של גיבורי המאבק הפלשתינאי, ומצליח להוכיח לקורא הספקן ביותר, שמעשיה של ישראל הם שהביאו לצמיחתו האיטית והטבעית של מנהיגות ההתקוממות כנגד שלטון הכיבוש.
היכן נכשל שלומי אלדר בספרו? כאמור, זו צורת ההתבוננות שלו על המציאות של הכיבוש בכללותה. אלדר, בהיותו חלק בלתי נפרד מן התרבות היהודית-ישראלית, אינו מסוגל להבין עד הסוף את נפשו של הנכבש. שוב ושוב הוא חוזר על שאלות רטוריות ילדותיות כגון "איך הם חיים כך?" או "איך הצליחו לשרוד את זה?", ולא חושש לחשוף את מגבלותיו האישיות בביטויים כגון "אינני מבין זאת" או "לא הבנתי את חומרת המצב". אלדר אולי טרם הפנים את לקחי השואה: נטילת זכויות אדם ואזרח מובילה לאפליה, השפלה, אלימות, רצח, אסונות הומניטריים, אפילו ג'נוסייד. עזה איננה מקרה תקדימי. ההיסטוריה רצופה זוועות שכאלה. עזה רק מוכיחה את מה שהבין העולם לאחר מלחמת העולם השנייה: פשעים מדיניים צריכים להיגמר בבית המשפט, ובגזר-דין מנומק שיהדהד לדורות.
כאשר משווים את גישתו הפייסנית של אלדר אל עיתונאים רדיקליים ועקביים יותר כגון גדעון לוי או עמירה הס מ'הארץ', קל יותר להבין מדוע הסכימה הוצאת 'ידיעות אחרונות' לפרסם את הספר 'עזה כמוות'. נראה שההוצאה ראתה באלדר עיתונאי פרו-עבודה כמו רונן ברגמן, שבספרו "והרשות נתונה" חשף את השחיתות העמוקה ברשות הפלשתינאית, או עיתונאים פרו-מרצ כגון רביב דרוקר ועופר שלח, שבספריהם "חרקירי" ו"בומרנג" מתחו ביקורת נוקבת אך צרה על קבעונות המנהיגות הפוליטית הישראלית, בלי לרדת לעומק זוועות הכיבוש ובלי לעסוק בעקרונות כלל-אנושיים.
מה שמשותף ל"עזה כמוות", "בומרנג" ו"הרשות נתונה" הוא הנסיון הבלתי-אפשרי להביט על מציאות הכיבוש בעיניים של עיתונאי משרדי החוקר שחיתות בבית הלבן או זה שמנסה לדלות אינטריגות ברח' דאונינג עשר. פשעים הופכים ל"טעויות", גזענות הופכת ל"שלומיאליות", מזימות רצחניות הופכות ל"קונספירציה", רצח המוני הופך ל"חיסול", שקרים בלתי-נסלחים הופכים ל"הטעייה". זו מכבסת מילים מתוחכמת במיוחד, שמרככת את הפשע לכדי רשלנות, לכל היותר טעות נוראית. ממשלה בעלת כוונה פלילית מתורגמת לממשלה 'אטומה' או 'מנותקת'. שלטון בעל נטיות רצחניות זוכה לתארים רכים כגון "עיוור", "מקובע" - פעולותיו הן "תמוהות" או בגדר "תעלומה". זו אינה האמת המרה, מר אלדר, אלא סניגוריה ציונית.
ולמרות הביקורת שלעיל, "עזה כמוות" הוא דיווח רהוט, אמין, עשיר בידע היסטורי שנצבר לאורך זמן, מגוון ופנורמי. בניגוד לכתבות טלוויזיה קצרות ופשטניות במהדורות החדשות של ערוץ 1, ערוץ 2 או ערוץ 10, הוא מציג נרטיב ברור, התפתחויות מורכבות אך נהירות, לקחים הגיוניים ופרשנות מחכימה המלווה בראיונות עומק עם פלשתינאים בעלי נסיון נדיר. אם מנטרלים את ההשקפה הפוליטית הסלחנית-מדי של אלדר כלפי הממסד הישראלי, קל יותר להבין עד כמה חסרת-תוחלת מלחמתה של ישראל בעם הפלשתינאי.
|
