אלה דברי האחרונים - מכתבים אחרונים מן השואה
ספר בעריכת צבי בכרך
הוצאת יד ושם
ביקורת / ניתוח: אורי ברייטמן (28/04/2003)
"...אני מקווה שמדברי אלה תוכלו ליצור לכם תמונה ברורה ממה שעבר עלינו עד יום מותנו. ועם כל זאת בטוחה אני שלא תוכלו להבין ולהרגיש את חיינו אלה, שכל זה יישטף מכם והלאה, כחלום בלהות, ומה מאד לא ארצה בכך... רוצה הייתי שתפרסמו בזמן ההכרעה מכתבים אלה (הם יהיו רבים), שהנקמה לא תהיה קטנה מעינויינו...".
כ-60 שנה לאחר שנכתבו דברים אלו, הוצאת "יד ושם" מנסה לעשות צדק היסטורי עם אלו שלא ביקשו דבר מלבד תיעוד. קשה לכתוב על השואה. כל ביטוי ספרותי נשמע מליצי, לא מתאים, לא מספק. כשכותבים משפט כמו "הדפים זועקים זעקה", זה נשמע מצועצע, כמעט מגוחך. אבל כשקוראים את הספר "אלה דברי האחרונים", זאת התחושה שעוברת אל הקורא: אנשים שצועקים את צעקתם דרך מכתבים, מילים ואותיות. אנשים שהושפלו עד עפר, שנשלחו למוות אכזרי, ואין להם דבר מלבד נייר ועט. אנה פרנק לא היתה היחידה, כמובן, שניסתה להעלות את רשמיה על הכתב.
הנה שברי ציטוטים: "בלתי אפשרי לכתוב ולזעוק על ייסורינו"..."אנו מאוד רוצים לחיות, אבל מה לעשות - לא נותנים"..."למה אין ביכולתנו להשיג נשק ולהתגונן?"..."רואים היום איך נראה העולם ללא יהודים"..."לו היה לי כסף, הייתי יכול להינצל"..."היום אני מצטערת שלא הלכתי למות עם כולם, כי למות בודדה הרבה יותר קשה"..."שמרו את המכתב הזה וזכרו שפעם היה לכם אבא בעולם הזה"..."גופי כבר שחור מכתמי דם מתחת לעור ונראה כמו חתיכת עץ מפוחמת"..."הייתי רוצה לדעת, לחיות, לראות, לעשות, לאהוב...אך כעת הכל תם"..."נענשנו בצורה אכזרית וסובלים קשות, אך אין יודעים אנו על מה"..."עתה אין אנו מצפים עוד לנס. הלכו 4-5 מליונים וגם אנחנו נלך ביניהם"..."הננו מתים ככלבים מחוסרי בית, כחיה נרדפת. צמרמורת עוברת בכל עצמותיי כשאני חושבת על זה"..."אין האנשים מסוגלים להבין אותנו, משום שאין ביכולתם לתאר לעצמם בני אדם שאינם אלא גוויות חיות" ... "בוודאי אינכם מאמינים לדברי. הנכם בטוחים שמשהו במוחי לא בסדר; אך לא, הכל אמת" ...
אחת השאלות שניתן להעלות בזמן הקריאה נוגעת לקשר של הכתיבה עם המציאות: האמנם ניתן באמת להבין טוב יותר את מה שקרה שם בעקבות מפגש עם המכתבים הללו? מצד אחד, כתבו יהודים רבים משפטים כגון "מי שלא חי את זה בעצמו לא יבין זאת", ומצד שני הקפידו לכתוב כדי לנסות ולהילחם באדישות, בחוסר המשמעות, בייאוש המוחלט. יש שכתבו "אתם לא תאמינו בכל אלה", אבל עדיין כתבו.
שוב ושוב ניתן למצוא התבטאויות של חוסר-אמון בשפה האנושית, כאילו היא כלי עלוב, שאיננו מסוגל לתאר את המתרחש: "הנני כותבת וכותבת, אך בכל זאת לא עלה בידי אפילו במעט מן המעט למסור את אשר עבר עלינו כל אותו הזמן...". רוב הכותבים חוסכים במילים, מנסים לראות את הטוב, האנושי. חלק מהם אכן משתמשים במוגבלות השפה כתירוץ, כדי להסתיר מן הקוראים את הזוועה, את הבהמיות, את החרפה: "מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים".
ובכל זאת, היו בין הכותבים כאלו שנתנו לעצמם חופש לתאר בבירור את שעברו: "כמה פעמים כבר ניסיתי להתאבד; החיים נמאסו עלי אך אין לי האומץ לשים קץ לחיי...אינני מפחדת מפני המוות...היו לי כל כך הרבה צרות, החיים כלל לא היו נחמדים ומעניינים. אני, בעולמי שלי, ראיתי רק סבל וצער". ניכרת נטייה של הורים וקשישים לחסוך מילדיהם את תיאור הזוועות, בעוד חלק מן הצעירים לא חוששים לומר בבוטות את מה שהרגישו: "לא אוכל לתאר בפניכם את פחד הזוועה מפני המוות. ובכל זאת הננו חיים עוד, לא נטרפה עדיין דעתנו, איננו בוכים ולא צורחים...עד הרגע האחרון של חיינו הננו צוחקים ושרים"... רק מיעוט אכן תבע נקמה. הרוב דורש מן הנותרים לחיות, לזכור ולאהוב.
הספר כולל בתוכו בעיקר מכתבים "נורמליים" של אנשים ממושמעים בדרכם האחרונה, שלא הראו התנגדות פעילה. אך הוא כולל גם עדויות הירואיות ודרמטיות של כמה לוחמי מחתרת ופרטיזנים, שהחליטו ללכת בדרך הקשה, ולמרר לגרמנים את החיים, בתקווה להשפיע (ולו במעט) על תוצאות המלחמה. אך דווקא המכתבים המשפחתיים, האינטימיים, חסרי-השם, מאפשרים לקורא התחברות קלה יותר אל גודל האסון. דווקא אלו שדיברו על עצמם, במנותק מן העם, הגורל, הקהילה וההיסטוריה, משכנעים יותר בקרבתם אל המציאות שבה אנחנו חיים כיום.
היהודים שהצהירו על אמונתם העיקשת באלוהים, למרות האירועים המקאבריים, מעוררים רחמים והשתאות. עם זאת, אלו שאיבדו את אמונתם וכפרו בעיקר, אינם מעודדים את רוחו של הקורא: מחיר הפיכחון היה אולי גבוה מדי. רבים השתמשו בשמו של אלוהים כנחמה מופשטת, ספרותית. רבים אחרים לא עסקו בנסתר מן העין, והתמקדו במסירת מידע חיוני. חלק שתלו רמזים על הגורל הצפוי להם, כדי להזהיר את משפחתם, תוך נסיון להתחמק מהצנזורה הגרמנית על הדואר.
פה ושם מופיעות בספר תמונותיהם של המכתבים עצמם, הכתובים במגוון שפות אירופה. הם מסייעים לגבות את הכתוב בהוכחות, שאולי ידרוש הקורא הסקרן, הלא-יהודי. אך הקריאה בספר קשה. הטקסטים מיוסרים, מספרים סיפור מייאש, בלתי נסבל. עיקר חשיבותו היא בעצם תירגום המכתבים לעברית והדפסתם באופן קריא. במקרים רבים, עצם פירסום המכתב מביא הקלה מסוימת למשפחות הניספים. הוא גם עשוי להקל במקצת על המצפון הישראלי, שנפלה עליו האחריות הכבדה לספר את סיפורם של אלו שאיבדו הכל.
ביקורת ספר מאת אורי ברייטמן
דוא"ל: UriBreitman@gmail.com
המאמר פורסם במקור במגזין התרבות "מיקסר" של פורטל נענע (התוכן ירד מהרשת ולכן עלה לכאן כארכיון פרטי)
|
