סגן באלג'יריה
ספר מאת ז'אן-ז'אק סרוואן-שרייבר
הוצאת כתר 2002
ביקורת / ניתוח: אורי ברייטמן (1 פברואר 2003)
מה איכפת לי מהצרפתים, יאמר לעצמו האדם הקטן שברחוב. ומה איכפת לי ממה שקרה באלג'יר בשנות החמישים, יתהה בקול רם. אז איך אפשר להסביר מדוע קראתי את הספר "סגן באלג'יריה" בחרדה כה עמוקה? האם לפתע גיליתי שאני פרנקופיל מודחק? התשובה היא לא. זאת משום שהספר מטפל באומץ בסוגיות שרוב הציבור בישראל (וכשאני אומר רוב, אני מתכוון לרוב אלקטורלי) חושש להתמודד איתן, או חסר את היושר האינטלקטואלי כדי להבין שהוא מסוגל להפיק לקחים היסטוריים מצרות של שכנים. הדמיון בין פרשיית הכיבוש הצרפתי באלג'יריה ובין הכיבוש הישראלי ביש"ע משמעותי מדי מכדי שיהיה אפשר לפטור אותו בנפנוף-יד מזלזל. התעלמות וייאוש אינן דרכים לפתור בעיות.
סרוואן-שרייבר איננו סרבן 'יפה-נפש' (ומה רע בנפש יפה?), וגם איננו 'שמאלן תבוסתן' (האם ימני לא יכול להיות תבוסתן?). המחבר הוא קצין מילואים בצבא הצרפתי. לא פחדן ולא רדוף שנאה עצמית. הוא כותב בגלל שהוא טוב בזה, ויעיד על כך עיתון "ל'אקספרס" שהקים וערך. רוב אנשי הקבע לא דיווחו על מה שראו, ושאר אזרחי צרפת היו מנותקים מן המציאות באלג'יריה באותה תקופה. בדומה לנו, הם שמעו בעיקר על 'מארבים', 'פעולות צבאיות', 'תקריות ירי' או 'היתקלויות' שבסופן 'מצאו את מותם' אנשים חסרי-שם. הציבור הרחב לא זוכה לקבל את הנסיבות וההסברים, אלא רק את כמות הנזק שנגרם.
עבור צרפתים רבים, פרשיית אלג'יר היא סיפור כואב, כמו שמלחמת לבנון כואבת לישראלים, ומלחמת ויאטנם כואבת לאמריקנים. מדובר בשלוש מלחמות שונות, ועדיין אלו טראומות עמוקות, שאת הצלקות שלהן נושאים אזרחים רבים ששירתו בהן, או איבדו בהן חברים או בני משפחה.
עיקר התועלת לקורא הישראלי בספר זה, על אף ארבעים השנים שעברו, היא העובדה המרה-מתוקה שלא הרבה השתנה. טרור הוא טרור, כיבוש הוא כיבוש, דיכוי הוא דיכוי. אין שום הבדל בין המארבים הקטלניים שטמנו המורדים האלג'יראים החמושים לכוחות הצבא הצרפתי, וההתרחשויות המסוכנות מעבר לקו הירוק. רק המיקום מערבי יותר.
כדי להתגבר על ההבדל בין התרבויות (ואולי זו מניפולציה), מחדיר המתרגם אורי דרומי ביטויים ישראליים-בעליל אל הטקסט הצרפתי. כך הדרגות זוכות לעיברות זריז: לוטנט הופך סגן, וקולונל הופך אלוף-משנה. המתיישבים הצרפתיים באלג'יר, הנהנים לא רק מזכות בחירה לפרלמנט הצרפתי אלא גם מהגנה צמודה של הצבא, זוכים לשם הטעון-כל-כך "מתנחלים". חשוב לציין כי תושבי אלג'יר, כתשעה מליון מוסלמים, לא נהנו מהזכות הבסיסית לבחור ולהיבחר; בדיוק כפי שהפלשתינאים אינם יכולים להשפיע על המציאות הפוליטית ללא קלצ'ניקוב או אבן, כך לא יכלו האלג'יראים לשנות את דעת הקהל בצרפת בלי טומיגאן או מכונת-ירייה גנובה.
בתחילה נדמה כאילו שגה המתרגם כאשר הכריח את הקורא לחפש קווי דמיון בין פריז לירושלים. אך ככל שעוברים הדפים מסתבר, שהתובנות שהפיק הקצין הצרפתי עמוקות מספיק כדי לגשר על הפער במקום ובזמן. כאשר עם חזק כובש עם חלש, מתיישב באדמתו, מפקיע את זכויותיו, מעניק לעצמו זכויות-יתר ומפלה בין בני-אדם על בסיס אתני, אין לעם החלש שום ברירה אחרת מלבד כניעה מוחלטת או מרד אלים. לחלש אין מה להפסיד, ולכן הוא יכול להילחם לאורך זמן, בלי להתחשב באבידות נפש ורכוש. לחלש קל להשיג תומכים נלהבים בקרב האוכלוסיה. לחלש אין לאן לברוח. לחלש אין ביטחון, כיוון שהוא תמיד יהיה החשוד המיידי.
מגוון ההיגדים הכואבים שמנסח סרוואן-שרייבר עבור הקוראים הישראלים איננו מהפכני, אך הוא מטריד כיוון שהוא חודר, כמו רופא-מנתח, לשורש המחלה. סרוואן-שרייבר משרטט מבנה מדיני-חברתי שבו המציאות השלטונית מכוונת את התנהגותם של בני-האדם, לעתים ללא מודעותם המלאה. כאשר הפחד מניע את הצבא, הוא לא מוכן לקחת שום סיכון; לכן הוא מתנקש בכל ציפור, טובח בכל ילד כפרי. כאשר הצבא אינו עומד לדין על מעשיו, הוא מרשה לעצמו להפיל פצצה על כפר שלם כדי להרוג קבוצת מחבלים. כך הופכת ההתנשאות לגזענות, החרדה לתוקפנות, וכל תושב הוא פושע עד שלא הוכח אחרת.
המחבר צולל לתוך יסודות הקיום הצרפתי באלג'יר, כדי לצלם את מערכת היחסים בין השלטון האזרחי, הצבא, המתנחלים והתושבים המקומיים. הוא מצליח להבין שהמדינה שלו נמצאת במילכוד. הוא מבין את הסיבות שבעטיין הפכה דמוקרטיה מערבית נאורה, לכאורה, לכובש ברברי הפועל ללא הגיון מדיני. פריז שלחה כוחות עצומים לצרפת, הוציאה סכומים אדירים על ציוד וכוח-אדם, ולא קיבלה הרבה בתמורה. כל הנסיונות לפייס את המוסלמים באלג'יריה לא צלחו, בגלל המכניזם ההרסני של הכיבוש עצמו. המתנחלים פעלו נגד כל נסיון למשא ומתן רציני. השלטון פחד ממלחמת אזרחים, יותר משפחד מהשחתתו ההדרגתית של הצבא. לא פלא שקבוצת גנרלים באלג'יר ביצעה הפיכה צבאית קצרה, שדוכאה ע"י פריז.
סגרים, כתרים, עוצר, מארבים, מעצרים, מאסרים: את הכל ניסו הצרפתים, בדיוק כמונו. זה לא הלך. כדי לנצח ב"מלחמה" הזו, היה אפשר לעשות רק שני דברים: א) להפעיל אלימות קיצונית על כל העם האלג'יראי, ולהסתכן במשפט-ראווה בבית הדין לפשעי מלחמה ב) לסגת מאלג'יריה. צרפת של דה-גול בחרה לסגת, ולמזלו של הנשיא הצרפתי, הוא ניצל ממספר רב של התנקשויות תוך כדי התהליך הפוליטי. מי התנקש בו, תשאלו? האלג'יראים המוסלמים? הגנרלים? לא, המתנחלים. לרבין היה הרבה פחות מזל.
רוב ההיסטוריונים מנתחים את המציאות במבט-לאחור, הרבה לאחר שהאירועים כבר התרחשו. בכך הם נהנים מיתרון בלתי-הוגן על פני אלו החיים את המציאות בזמן-אמת. אנחנו נאלצים לקבל החלטות במצב של אי-ודאות כרונית. מחבר הספר "סגן באלג'יריה" ניתח את המציאות המורכבת בזמן-אמת, בקור רוח, בלי לחשוש מדעת הקהל ובלי לאבד את האנושיות, את אהבתו למולדתו ואת ההגיון הבריא. הוא חשב מה יהיה טוב לכולם, ומסקנתו מדויקת אך כואבת.
ביקורת מאת אורי ברייטמן
דוא"ל: UriBreitman@gmail.com
המאמר פורסם במקור במגזין התרבות "מיקסר" של פורטל נענע (התוכן ירד מהרשת ולכן עלה לכאן כארכיון פרטי)
|
